שלושה שודדים מתכוננים לפרוץ לבנק אבל נכנסים בטעות למועדון של עורכי דין. למרבה המזל שלהם, הם מצליחים להימלט לפני שהמשטרה מגיעה. כשהם מגיעים למקום מבטחים, הם מחליטים לספור כמה כסף הם עשו. למזלם מתברר שבתום השוד הם יצאו משם עם חמישים דולר.

לרוע מזלם הם נכנסו לשם עם מאתיים דולר…

אני יושב שם. מתחת לעץ. ובוהה. מה אומר ומה אדבר, איכה נעשתה התועבה הזאת? מסתכל על האצבעות שלי, בודק האם הם עדיין מריחות, ריח הסבון בו השתמשתי נשאר. מרגיש מתוסכל. אבל יותר ממתוסכל מרגיש מאוכזב. מעצמי. פונה אליו בתפילה-תחינה, כל כך רציתי שזה לא ייגמר ככה. אתמול כשבכיתי את נשמתי בתפילה, כל כך רציתי שהיום זה יראה אחרת. רציתי, החלטתי, באמת חזרתי בתשובה. הרגשתי שאתה יכול להעיד עלי, ביחד עם המגיד משנה על הרמב"ם בהלכות תשובה, שלפחות היום אני באמת לא אשוב לחטא זה לעולם. והנה, פחות מ24 שעות אחר כך, אני שוב כאן.

הכל מרגיש תפל, סדרי הבוקר, החבור'ה שהעברתי, החיוך והרוגע לאשתי, הכל פתאום מאבד את ממשותו והופך להיות חיוור. אני מרגיש דהוי. כאילו באמת מתקיים בי מה שכתוב בספרים הקדושים, שהחיים מרוכזים בנוזל שיצא. אבל יותר מדהוי, אני מרגיש מזויף. מבין פתאום את המן האגגי - 'כל זה אינו שווה לי'. מרגיש שהכל לא שווה שום דבר, שכל המאמצים, כל התקוות, כל העיסוק הדתי שלי בלהיות אדם שמתקרב לאלוהיו, כל ניסיונות התשובה והכפרה, הכל נמחק, בדיוק כמו ההיסטוריה שמחקתי במחשב הנייד, ונשטף בזרם המים בו מנסים להירגע 'אחרי'.

***

תחושת הזיוף הזו, אותה חשתי בעבר, הייתה הרבה יותר מתחושה מכאיבה, היא הייתה רעל ששרף את הכנות שלי, היא הזינה את השנאה העצמית והסלידה שלי מעצמי וגרמה לי להפסיק להאמין בכנות של עבודת ה' שלי.

הבעיה הייתה שאני השתמשתי במצוות, בתורה ובתפילה כניסיונות להפסיק. באמת. האמנתי שהם עשויים לעזור לי בדומה לאלכוהוליסט שחושב שהוא יכול להפסיק על ידי הליכה לבתי קפה במקום לבארים. וכשהניסיונות לא צלחו, הם הרעילו את הדתיות שלי ועיוותו אותה.

מעוות שבלא עזרת אלוהים, לא יוכל לתקון.

זהו הצעד הראשון שלי במובן העמוק של העניין. ההכרה שלי שגם החלק הטוב והבנוי, היציב, המסודר, עובד ה', לומד התורה, זקוק לטיפול שורש.

עד היום אני מנסה מדי פעם לשכוח את העובדה הזו ולהסתמך על עצמי, על אמונתי הפנימית, ועד היום אני מקבל מכה בצורת חריקות, ומעידות, וטינות ופחדים, שמנסים לרמז לי שוב, שאני צריך טיפול שורש.

כן, לטיפול שורש יש תופעות לוואי. אחת מתופעות הלוואי קשורות לקושי לחזור מתוך קבלה ואהבה אל הדברים אותם עשיתי מתוך סלידה, פחד, תלות ונואשות. או במילים אחרות - לקיים את המצוות בנינוחות ואף באמונה.

האם תופעות הלוואי האלה מוצלחות במיוחד? לא. האם היה עדיף בלעדיהם? כן ברור. אבל זו המחלה שלנו. היא פוגעת בשורש הקיום הרוחני שלנו כבני אדם, אם גם גוררת אחריה את המרחבים הדתיים, בשל השימוש הקלוקל שנעשה בהם.

ואם אתה שואל אותי, שאיני מתיימר להיות נביא ולא בן נביא - מה עדיף בעיני אבי שבשמיים - להתייחד עם זונה בגוף או במחשבה, לנאוף באופן מעשי או ווירטואלי ולהתפלל במניין בכוונה ובשמחה מתוך אמונה בבורא העולם, או להיות נקי מכל אלה, ולהתקשות להתפלל במניין בכוונה, או להתפלל במניין בכלל, אומר לך בלא להסס, הלוחות האחרונים, השבורים, עדיפים על הראשונים. בראשונים - יש אצבע אלוקים ויש עגל הזהב, באחרונים - יש גילוי של רחמים, סליחה, קבלה, אמונה ובעיקר - תקווה.

כי זה מה שהיה חסר לי בהתחלה, תקווה. תקווה שהימים שיבואו יהיו קרובים יותר אליו, ועשירים יותר, ושמחים יותר מאלו שהיו.

אז כן, אני משתדל בכל מאודי לשאת בסבלנות את תופעות הלוואי, שלי ושל אחרים, מתוך אמונה שבסופו של תהליך, התקווה תחזור לחיי, וכשהיא שם - אני מפתיע את עצמי בעוצמת השינוי שחל בה בעקבותיה.

רוב המאמצים שמושקעים בניסיון למנוע מאנשים להמשיך בפעילות הרסנית של התמכרות, מושקעים בהצגת ההרס שהדבר גורם, הכאב, חוסר התועלת וכן הלאה. יש בזה כמובן הרבה היגיון, כיון שאם אנחנו לא מודעים להשלכות המלאות של המעשים שלנו, קשה לנו להתחייב לתהליך ההחלמה שהוא תהליך המצריך הרבה השקעה, התמדה, כנות ועוד הרבה מצרכים שקשה לקנות במכולת השכונתית במחיר מבצע.

אבל ביחד עם זה, יש אולי דבר שכדאי לנו לעשות במקביל: להציג דוקא את מה שההתמכרות נותנת לנו בחיים. ואולי יש מצבים שודקא הצגת הפיתרון של התאווה, יכולה להיות בעלת השפעה טובה יותר מאשר הצגת ההרס, בפרט אצל אנשים שכבר ניסו הכל ושום דבר לא עזר. כאשר הגעתי לתכנית, לא הייתי צריך עוד ידע נוסף לגבי חומרת האיסורים וגם לא הסברים עד כמה הבגידה פוגעת באשתי - את כל זה ידעתי מצוין. אמנם מה שהיה חסר לי בעיקר הוא כח ולא ידע, אבל הידע שיכול היה לעזור לי הוא דוקא הידע ההפוך - הידע על מה שאני מקבל מהשימוש בתאווה.

כי יש כאן איזה שהוא בעיה. אני משתמש בתאווה נגד רצוני, למרות שאני יודע כמה זה רע וכמה לא כדאי לי להמשיך להשתמש בה, אז השאלה שהייתי חייב לשאול את עצמי היא: למה? מה אני מרוויח מכך? אנשים ממשיכים להשתמש בהתמכרות שלהם עד שהם מתים, ולא מצליחים להפסיק, אז חייב להיות מניע עוצמתי מאוד שהוא יותר חזק מכל דבר אחר שיש לאדם בחיים שלו. אנשים סובלים מכל מיני מחלות שנגרמות בגלל סמים או אלכוהול או יחסי מין לא בטוחים, אנשים מתאבדים ואנשים נכנסים לדכאון, וזאת רק רשימה חלקית של מה שאנחנו מעוללים לעצמנו במחיר של המשך ההתמכרות. ושוב נשאלת השאלה: למה?

אז כאשר הגעתי לכאן הסבירו לי שאכן ההתמכרות היא לא בעיה בכלל, אלא להיפך - היא הפיתרון. יש לי כל מיני בעיות שאני לא יודע להתמודד איתם, ולכן אני משתמש בתאווה כפיתרון. והנקודה הזאת היא קריטית עבורי, כי אם אני לא יודע מה הבעיה ומה הפיתרון - לעולם לא אוכל לטפל בבעיה שלי.

אז מה הבעיה שלי? קודם כל מה לא - זה לא התאווה, לא הפריצות ברחובות (טפו!), לא נשים וגם לא אתרי פורנו. להאשים את כל אלו זה כמו לומר שבגלל שיש סכין הפכתי לרוצח. הבעיה המרכזית שלי היא החיים עצמם, שקצת גדולים עליי. בשפה של התכנית, קוראים לכל הבעיות האלו "פגמי אופי", שהם במילים אחרות כמות לא פרופורציונלית של קווי אופי רגילים לחלוטין.

אין שום קו אופי שאלוקים יצר שהוא רע במהותו או טוב במהותו, כולם זה ענין של איזון, בדיוק כפי שכל סוג טעם באוכל הוא טוב אם הוא נמצא בכמות נכונה. קצת מלח גורם לאוכל להיות טעים, אבל הרבה ממנו הופך אותי לבלתי אכיל, ואותו דבר זה עם סוכר או מיץ לימון. גם פחד או רחמים הם דברים טובים כל זמן שמשתמשים בהם בצורה מאוזנת, אבל ברגע שהם במינון לא נכון - הם הופכים להיות בעיה רצינית, עד כדי מצב של חוסר יכולת להמשיך להתמודד עם החיים כפי שהם, ואז השלב הבא הוא אימוץ פיתרון אחר - במקרה שלי זה התאווה.

זאת הסיבה בגללה כל כך הרבה מהנושאים כאן בפורום או במייל היומי לא עוסקים בתאווה בכלל, אלא בכל מיני חוויות אישיות של חברים שמספרים איך הם התנהגו אחרת לאישה או לילדים, או לא שיקרו לבוס בעבודה, או הצליחו להיות רגועים למרות שהיה פקק בכביש. זה יכול להיראות מוזר למי שמחפש פורום שבו הנושא המרכזי יהיה עד כמה גרועה התאווה, אבל למעשה אם אנחנו רוצים לטפל בבעיה האמיתית, אנחנו צריכים להבין שההתמכרות נותנת לנו מפלט מהבעיות האלו של החיים, ואז לחפש פיתרון אחר במקומה.

אחרי שכבר ראה מראה אסור, צריך לבטל את המשמעות של המעשה. "ראית?! אז ראית... לא נורא! תמשיך הלאה!". לא להתפעל ולעשות עסק שלם. ובפרט אם רק ראה בדרך מקרה אין שום סיבה לתת לזה משמעות כי באמת אי אפשר לדרוש מעצמו שאם יראה דבר שלא ירגש אותו כלל, כי ע"ז הוא אנוס, אלא יזכור שתפקידו עתה שלא להגרר ולא להמשיך בזה, ולכן אל יתפעל מהמחשבה הראשונה כלל וידע שאם יתגבר עתה יזכה עי"ז לראות פני השכינה כמו שאחז"ל (מסכת דרך ארץ פ"א) "כל הרואה דבר ערוה ואינו זן עיניו ממנו זוכה ומקבל פני השכינה", מדובר על בן אדם שראה דבר ערוה והוא ממקבלי פני השכינה כיון שלא נמשך אחרי ראייתו.