איש אחד הולך ליד נהר ושומע צעקה מהמים.

הוא מסתובב ומבחין בגבר שטובע וצועק: "הצילו, אני לא יודע לשחות!!!"

עונה לו האיש: "גם אני לא יודע לשחות ואני לא עושה מזה כזה סיפור…"

מה קודם למה, המעשים או הרגשות? בדרך כלל אנחנו פועלים תחת ההנחה שאנחנו צריכים להרגיש מוכנים כדי שנוכל לעשות מעשה, ואם אנחנו לא מרגישים שאנחנו מתחברים למשהו, אנחנו דוחים את זה עד שהרגש יגיע. לכן אנחנו שומעים הרבה פעמים חברים שמשתפים על פעולות שעוזרות להם, אבל אנחנו לא ממהרים לנסות את זה בעצמנו כי אנחנו לא מרגישים את זה. אנחנו מנסים קודם כל לעבד את זה בראש ולהביא את זה להרגשה, ואז אולי נהיה מוכנים גם לנסות את הפעולות עצמן.

אבל הדרך הזאת מנוגדת להנחה ההפוכה שהיא "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", ופירושה הוא שאנחנו לא יכולים להמתין עד שנרגיש אלא בדיוק להיפך - עלינו קודם כל לעשות ואז גם נרגיש. אם נחכה עד שהרגש יגיע, ייתכן שהוא לא יגיע לעולם, ולעומת זאת אם אנחנו קודם כל עושים את הפעולות, אז המעשים ימשכו את הלבבות ובסוף נתחבר לזה.

אבל מה קודם למה, האם הריגוש קודם למעשה או המעשה קודם לריגוש? שני פסיכולוגים מפורסמים מהדור הקודם פיתחו כל אחד לבד תיאוריה דומה בנושא הריגושים, והיא נקראת היום על שניהם "תיאוריית ג'יימס ולאנגה". ווילאם ג'יימס נתן דוגמה לתיאוריה שלו: כאשר אתה הולך לבד ביער ורואה דוב מתקרב, אתה מיד מתחיל לרוץ ולברוח, ואז בגלל שאתה רץ ובורח - אתה מרגיש פחד. זה כמובן ההיפך ממה שהיינו חושבים כי ההיגיון אומר שאדם רואה דוב, הוא מתחיל לפחד ולכן הוא בורח. במילים אחרות, התיאוריה טוענת שהרגשות שלנו מושפעות מההתנהגות הפיזיולוגית שלנו, ההיפך ממה שהיינו חושבים שההתנהגות מושפעת מהרגשות. לכל אחד מאיתנו יצא להרגיש את הלב פועם במהירות ואז לשאול את עצמו מה הוא בעצם מרגיש, ואז לגלות שהוא מפחד או מתרגש. זאת דוגמה לכך שהריגוש מגיע בעקבות ואחרי ההתנהגות הפיזיולוגית.

אמנם לא כולם מקבלים את התיאוריה הזאת ויש הטוענים שהשינויים הגופניים מתרחשים לאט מידי מכדי שיהיו הבסיס לתחושות הריגוש, אבל בכל אופן אנחנו יכולים ללמוד מכך הרבה גם אם אנחנו לא מקבלים את התיאוריה כפשוטה, כיון שהיא בעצם אומרת לנו דבר מאוד פשוט: תעשה ואז תרגיש. הפעולות שלך יגרמו לך להרגיש, במקום שתחכה עד שתרגיש כדי להתחיל לפעול. התיאוריה הופכת את הסדר של הדברים ופועלת נגד התחושה האינטואיטיבית שלנו, כי היא אומרת שאחרי המעשים נמשכים הלבבות, ולא אחרי הלבבות נמשכים המעשים.

לכן בתכנית של 12 הצעדים אומרים לחבר חדש "רק תביא את הגוף", ולכן יש כאן כל כך הרבה דגש על פעולות ולא בהכרח על הבנה או רגש, כיון שאם אנחנו מתמידים בפעולות - הרגשות כבר יגיעו לבד.

רציתי לשתף אתכם בחוויה משחררת מצעד 9 שעשיתי, והראה לי שכדאי לי להתקדם כבר עם הצעדים...

לפני כמה שבתות בני היקר פתח את הראש לקראת צאת השבת, רצתי איתו לקופת חולים אך הם כבר סגרו, הלכנו לבית של רופא פרטי בשכונה של הורי ששם התארחנו, הוא קיבל אותנו, אבל לא ממש בסבר פנים יפות, בלשון המעטה. הוא עזר לנו מאד והדביק את החתך אבל הבן שלי חווה שם חוויה ממש לא קלה, והרופא התעלם מרגשותיו כמעט לחלוטין ועשה את העבודה תוך שהוא ממלמל משפטים של תסכול וזעף כלפי העולם ונסיבותיו. השתדלתי להחריש במשך כל הטיפול. אבל בפנים היה לי מאד קשה לחזות בנעשה, הבן שלי בוכה מכאב ומפחד והרופא מתעלם וממשיך לרטון תוך כדי הטיפול (לזכותו אומר שהוא כבר מבוגר, וכנראה אני לא היחיד שהציק לי בשבתות עם מקרה חירום, והוא רופא מומחה מהדור הקודם שבו לא ממש לקחו בחשבון את רגשות המטופלים כנראה).

כשחזרתי אליו לשלם לו על עבודתו לאחר כשעה, הוא אמר לי שעלי לחזור אליו למחרת לבדיקה, אמרתי לו שאני לא גר בשכונה פה רק התארחתי השבת, והוא התעקש שאני לא גר רחוק ושאבוא אליו, סירבתי בנימוס ואמרתי לו שהבן שלי עבר חוויה לא כ"כ נעימה, ואינני מאשים אותו חלילה אבל אלך לרופא לידנו. הוא הסתכל עלי במבט משתומם והתחיל לתת לי ביקורת על זה שאני אמור להחליט בכאלה נושאים ולא הבן שלי, כשהשבתי לו שגם אני רואה לנכון לא לחזור אליו הוא ממש כעס והתחיל להרים את הקול שלו עלי ולומר לי משפטים כמו "כמה זמן למדת רפואה?" "בן כמה אתה? אני יכול להיות סבא שלך!" וכדומה, בשלב הזה יצאתי משלוותי המפורסמת והרמתי עליו את הקול בחזרה עם משפטים בסגנון "כל מה שמעניין אותך זה רק ביולוגיה, מי יותר גדול ממי? מה זה משנה שאתה יכול להיות סבא שלי בגיל? עברתי כמה דברים בחיים" ועוד כהנה וכהנה משפטים שאינני מתגאה בהם עכשיו. תוך כדי ההתפרצות שלי אני חושב לעצמי "אוף, למה אני כועס וצועק עליו? עכשיו זה לא יעזוב אותי עד שאבקש ממנו סליחה.. וממש לא מגיע לו ממני סליחה אחרי כל ההתנהגות שלו", הרופא השיב לי משפט שלא ממש הבנתי תוך כדי- "אתה עושה איסור ועוד איסור ועוד איסור" (אח"כ אמרו לי שהוא גר-צדק), והוסיף "אני מאחל לך הרבה הצלחה בחיים, יש לך הרבה גאווה ואתה חייב ללמוד לקבל ביקורת מאנשים אם אתה רוצה להתקדם בחיים". לאחר שהוא אמר את זה, קלטתי שעברתי את הגבול, ואמרתי לו - "אתה צודק יש לי הרבה גאווה, אני יודע, ואני מתפלל לה' שיעזור לי איתה, אני מתנצל ומבקש סליחה על דבריי". והלכתי.

חשבתי לעצמי, יופי, גם החזרתי לו כמו שמגיע לו (דבר שבלי ההחלמה לא הייתי מעז לחשוב עליו אפי', רק חוזר הביתה מלא טינות ורחמים עצמיים וממתין לשעת כושר לפרוק הכל עם התאווה..) וגם ביקשתי סליחה על זה.

בימים שלאחר מכן הכל עבר בשלום ב"ה עם הבן שלי, והרופאים האחרים עשו את המלאכה מצוין, אבל כמו שהרגשתי תוך כדי ההתפרצות שלי, טעיתי, הרגשתי ששגיתי בתגובתי, שלמרות הכל לא הייתי צריך לצעוק על הרופא שעזר לי בסופו של דבר. אבל לא הצלחתי לאזור כוח ולהתנצל. אחרי כשבוע בערך ניסיתי להתקשר אבל הגעתי למזכירה אלקטרונית שאמרה שהוא בחו"ל עד סוף החודש.. כשהסתיים החודש אמרתי לעצמי שאני יעשה את זה 'מחר' כמה פעמים, ולא עשיתי, חשבתי שזה יעזוב אותי ושבקשת הסליחה המאולצת שעשיתי בסיום השיחה איתו תספיק, אבל שגיתי, העניין לא עזב את מנוחתי וכל יום הייתי נזכר בזה כמה פעמים ומרגיש לא טוב עם תגובתי.

בחסד בוראי הרחום בשבוע שעבר החלטתי שהגיע הזמן להפסיק לדחות את זה, והתקשרתי אליו. הוא ענה לי, אמרתי לו שאני מתקשר אליו בשביל להתנצל על ההתנהגות הלא מכובדת שלי והדברים שאמרתי, ואני מבקש את סליחתו. הוא עשה קול של פליאה ואמר לי - מה שאמרת לי אז, לא כ"כ חשוב, מה שחשוב באמת זה איך הבן שלך מרגיש? וממש הסמקתי מבפנים. גם מהקלה גדולה וגם מהבנה שאולי הוא באמת כן רופא נחמד למרות הכל? הוא סיים את שיחתנו הקצרה במילים - "שכויח שהתקשרת אלי". אז 'שכויח' לך אבי האוהב שעזרתני להתגבר על החששות והמחשבות והתקשרתי בסוף, האדם שהכי הרבה הרוויח מהשיחה הזאת שעשיתי היה כמובן - אני.

בשבועות האחרונים נפתחה קבוצה טלפונית חדשה המיועדת במיוחד עבור המתמודדים עם נטיות הפוכות - משיכה לגברים. הקבוצה הטלפונית מתקיימת מידי שבוע ביום ראשון בשעה עשר בערב. את הקבוצה מנחים חבר חבר ותיק שתמודד בעצמו עם המשיכה לגברים.

הקבוצה הינה אנונימית לחלוטין וכמו כן ניתן להאזין בלבד (אין חובה לדבר בקבוצה). כמו כן, הקבוצה סגורה ומיועדת לבעלי נטיות הפוכות בלבד.

אם גם אתה מתמודד עם המשיכה לגברים ואתה ומעוניין להצטרף לקבוצה, אנא פנה לאימייל help@gye.org.il ותקבל את הפרטים להצטרפות.

אם נכשל בהסתכלות אסורה, אזי מיד לאחר מכן הוא לא הזמן המתאים הזמן להתעסק עם המכשול ולהתחרט. כעת צריך להסיח דעת לגמרי כאילו לא אירע כלום, והטיפול עם המכשול ידחה לזמן אחר. ויש שחושבים מחמת יראת ה' שבקרבם שעתה הזמן לחשוב על מה שחשב וראה. וטעות הוא, וכך מקובלנו מרבותינו שכל מחשבה שאינה נותנת חיזוק לאדם אלא רפיון, נכנס בולא תתורו...