המקרה

ארגנתי סעודה גדולה. הגעתי וראיתי אדם שאני מאוד לא אוהב (כנראה הוזמן בטעות). הטינה הציפה אותי ובקשתי ממנו לעזוב. הוא בקש להישאר והציע כמה הצעות, אך לא ויתרתי. בסוף הוא עזב.

איפה נפגעתי?

הערכה עצמית - לא יכול לראות אנשים שמתנהגים אחרת ממה שאני רוצה. פשוט לא רוצה אותם מול העיניים שלי בשום מצב. ביטחון - לא מקובל עלי שאין לי שליטה במי מגיע לאירועים שלי. מי נהנה מהכסף שלי. שאיפות - שהאירוע יהיה מושלם. שכולם יתנהגו כפי שאני רוצה ויהללו. שיהיו כתבות מפרגנות אח"כ. יחסים אישיים - כולם התנהגו אח"כ מוזר, כאילו הכל רגיל אבל נעים באי נוחות. הרגשתי שמנסים לרצות אותי. אני לא אוהב את זה, אני מעדיף להרגיש שאנשים באמת רוצים לעשות את רצוני כל הזמן. יחסים זוגיים - אשתי גם לא אהבה את זה שהוא הגיע, והיא כעסה עלי. (לדעתה הייתי צריך להיות יותר קשה איתו, להזמין מיד שומרים שיזרקו אותו מהמדרגות)

(פסק זמן להרהור. בקשה מאלוקים להכוונה. להבין את החלק שלי והשגיאות שלי)

איפה השגיאות שלי?

חוסר קבלה של הזולת - אני צריך להבין שיש אנשים בעולם שאני לא אוהב. ולפעמים אני נתקל בהם. צורך בשליטה - אני לא מנהל את העניינים. הרבה פעמים זה לא הולך בדיוק כמו שתכננתי. בעצם, תמיד. כוחניות - אני חייב להראות שאני שולט. אני מנצל את הכוח והמעמד שלי לצרכיי האנוכיים. שכולם יתיישרו וירצו אותי.

(פונה לחבר. משתף אותו במקרה ובשגיאות. מודה בחוסר אונים מול החוסר קבלה, שליטה וכוחניות ששוב הרימו ראש. וגרמו לי להתנהג בצורה מאוד חולה).

תפילה על מושא הטינה

ה', תן לי לשנות את יחסי לזולת, וגם לאותו אדם. להסתכל על חלקים אחרים שלו, ולא רק על מה שבגללו אני שונא אותו. תן לי לא לשנוא אותו. תן לי כוח ונכונות לבקש את סליחתו פעם הבאה שאני פוגש אותו. ותן לו את כל השפע שבעולם. ברוחניות וגשמיות. שלא יקרו לו יותר לעולם דברים כמו מה שגרמתי לו. תן לו בריאות, צמיחה, פרנסה ושלווה. שיהיה לו ולמשפחתו טוב בחיים ושיהיו מחוברים אליך.

איך אני כשאני פועל מתוך פגמי האופי?

כשאני לא מקבל את האחרים והמציאות, אני מריר, כועס, ובעיקר מזיק לעצמי. אני עושה פעולות חולות שאח"כ אני מצטער עליהן. השד שבתוכי פורץ וגורם לי לפעול בכוחניות שנובעת מהריכוז העצמי שלי. אני פוגע ברחוקים ממני ומיד יכול לפגוע בקרובים אלי, אשתי והילדים שלי. הצורך בשליטה מרים ראש, ואני באי שקט, מחפש את הרע בכל מי שסובב אותי ומבקר ומעניש, ובסוף גם הולך לבריחות שלי ומלקה את עצמי אח"כ. אני מחרב כל חלקה טובה בחיים שלי.

זה רע לי. זה מנתק אותי מהקב"ה. זה חורבן לקשר שלי איתו. אני מבקש מאלוקים שיקח את כל זה ממני.

תפילה למעלות האופי

ה', תן בי קבלה ושלווה. לקבל כל אדם באשר הוא, להיות חביב ונעים, ולא ליטור טינה לאנשים. כל אירוע שקורה להבין שהוא קרה כי ככה היה צריך לקרות, וזו התוכנית האלוקית עבורי. שחרר אותי מהצורך הנואש בשליטה, שהכל יסתדר ויתנהל כפי שאני רוצה. תן לי שלווה מול התפתחויות והפתעות. תן לי להשפיע טוב, שאנשים לא יהיו יותר לחוצים לידי ומרצים אותי, למרות שאני עשיר וחזק. תן לי להשתמש לטובה בעושר והמעמד שלי. שחרר אותי מכבלי פגמי האופי שלי, תן לי להיות מועיל לך, למשפחתי, לקהילתי ולעמי.

מחר אלך לבית המקדש, להתפלל גם שם. אני ממש מבקש תעזור לי שם ה', כי אני לא יכול לבד.

ליל תשעה באב. דממה בבית הכנסת, רק קולו המרטיט של הבעל קורא מנסר בחלל, כשהוא משתפך ברגש בקריאת מגילת איכה.

אני אוהב מאוד את קריאת מגילת איכה. לקבל השראה ממנגינת הרקע העצובה/מתוקה, להתכנס בתוך עצמי, ולהתמכר לעצבות משכרת חושים. תשעה באב תמיד היה בשבילי יום של "חשבון נפש". יום שבו אני נזכר ברגעים קשים שהיו לי, ושוקע בדיכאון מענג. מדמיין מה הייתי יכול להיות אילו לא היה...

אברך צעיר שישב בסמוך אלי, צד את תשומת ליבי. הוא היה שקוע כולו בספר הקינות, מצטרף מדי פעם ל"בעל קויירא" בפסוק מרגש במיוחד, "מבכה" את עצמו, לפעמים אפי' מצליח להזיל דמעה. הוא היה -"שם". בפנים. כל כך קינאתי בו, יודע שאני כבר לעולם לא אהיה שם.

זה אושר גדול - הרגשתי - לחיות התוך המועדים בפשטות. לשמוח בפורים, להיות עצוב בתשעה באב, ולפחד בראש השנה. בלי הרבה תסבוכים. זה נראה לי סוג של המשכיות רציפה כזאת, כמו דג במים, או תינוק ברחם אימו. פשוט להיות שם וזהו.

"למה אני לא כזה?" הכתה בי מחשבה.

בעל הקורא סיים לקרוא את המגילה, והציבור - במעבר חד - החל לקרוא את הקינות בקול ובקצב די מהיר. האברך שלצידי עבר גם הוא לקרוא את הקינות, בקול ובקצב. משהו צרם לי. איך אפשר לעבור בקלות כזאת משמיעת הקריאה האיטית והמרגשת לקינות האלו (במיוחד כשלא מבינים מילה ממה שאומרים)? אני הייתי צריך כמה דקות של "התאפסות" וחזרה למציאות...

פתאום זה התחבר לי. כנראה שאני רגיש מידי. אנשים מן השורה, מתרגשים - וממשיכים הלאה. כן, יש דבר כזה. אני לא יכול. כשפחדתי מראש השנה, פחדתי הרבה יותר מחברי. כשהייתי עצוב בתשעה באב, הייתי הרבה יותר עצוב מכולם.

משהו ברגש שלי מקולקל. העוצמה לא מווסתת... כמובן שהתרופה היתה תאוה. חייבים משהו מאזן, כדי לא להשתגע. התובנה הזאת הביאה אותי לתחילת מסע שאני יודע שיהיה ארוך, אבל אין לי מנוס ממנו. אני חייב ללמוד להרגיש - אבל להרגיש בצורה בריאה ומאוזנת, במקום להרגיש בקיצוניות ולברוח אל הפורנו.

נפלאים דברי החפץ חיים בספר שמירת הלשון (שער ג' פ"ב) שפירש הפסוק בתהלים "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" שהעבירה שהאדם עושה היא בעצמה מענישה אח"כ לאדם ועל כן יש לעונש גבול כמו שהעבירה עצמה יש לה גבול, אבל עבור המצוה משלם הקב"ה בעצמו ובכבודו, ועל כן השכר הוא לעולם בלי גבול כמו שהקב"ה בעצמו אין לו גבול.