| מייל זה מכיל תמונות, אם אינך רואה אותם - הצג בדפדפן. |
|
||||||
|
||||||
| . | ||||||
|
|
||||||
|
מומלץ מאוד - קבוצות 12 צעדים טלפוניות חדשות 1. זלמן: ימים שני + שלישי + רביעי + חמישי בשעה 13:30 2. שמנדריק: ימים שני + חמישי בשעה 8:30 בערב 3. יהושע: יום רביעי בשעה 9:00 בערב מספר חיוג לוועידה: 076-599-0030 קוד גישה: 583387# הקבוצות חינם ואנונימית. אין שום עלות מלבד עלות השיחה בתעריף רגיל כמו לכל טלפון נייח! לנצל את ימי הנידה לשבירת ההתמכרות
לאחרונה קראתי בספר הלבן (ספר של תכנית הצעדים) סיפור של אחד המכורים הראשונים שהשתמש בשיטה של הצעדים עבור מלחמה בהתמכרות למין. אז עוד לא היה SA ולכן הוא היה בקבוצות של AA ופשוט יישם את העקרונות בחיים שלו, כשהוא קלט שזה בעצם אותה בעיה שהיא "ההתמכרות", ולא משנה איזה סוג התמכרות. הוא מספר שאחרי שנים ארוכות שהוא היה מכור, הוא שיקם את החיים שלו והוא גילה שהמין זה באמת דבר שנתון לבחירה והוא לא חובה כפי שאנחנו מרגישים כאשר אנחנו מכורים. ואז היתה לו תובנה נוספת: הוא גילה שדוקא תקופות של הימנעות טוטאלית מיחסי מין עם אשתו (בהסכמה) היו התקופות הכי בונות מבחינת זוגיות, והם היו תקופות נפלאות . אצלי זה כמובן התקשר מיד לימים בהם אשתי נידה. לפני שהבנתי שאני מכור, התקופה הזאת היתה קלה יותר אבל הרסנית יותר (אצל כל אחד זה שונה אז אכתוב איך זה היה אצלי). זה היה קל יותר כי במובן מסויים היתה לי אותה "תאוות איסור" אבל היא היתה בהיתר. אשתי היתה אסורה אז יכולתי להתאוות אליה כמעט כמו לכל אישה ברחוב. היה לי פתאום "מים גנובים ימתקו" בתוך ביתי. (זה היה גם קל יותר מאוד סיבות שלא נוגעות לנושא שלנו ברגע זה). וכך בניתי בראש שלי את ערימת התאווה, כאשר כל יום שעובר אני מוסיף עוד שמן למדורה לקראת סיום התקופה. כפשוט מדובר בהיתר והכל בסדר, ואצל אדם שאינו מכור - זה אפילו דבר חיובי. הבעיה היא שאני מכור, ומה שקרה אחר כך היה הרסני. אחרי ימים ספורים, כאשר מיציתי את התאווה והתשוקה עם אשתי, המשכתי כמובן הלאה לשדות זרים . לעומת זאת כעת אני מנסה להשתמש בימי הנידה בצורה אחרת לגמרי. השבועיים האלו הם עבורי הזדמנות להוציא מהחיים שלי באופן מוחלט כל שימוש בתאווה. נכון שגם בימים המותרים אני מנסה לעשות אהבה ולא לעשות תאווה, אבל זה יותר קשה. כי איך מכור לאכילה יודע מתי הוא אוכל בגלל שהוא רעב ומתי הוא אוכל בגלל ההתמכרות? ואיך מכור לתאווה יודע מתי הוא נמצא עם אשתו מאהבה ומתי מתאווה. אבל כעת יש לי שבועיים שבהם אין תאווה בכלל. אני מנצל את הזמן הזה להיות עם אשתי ולהתאחד איתה בנפש במקום בגוף. ואני לא מנסה להזין את התשוקה לקראת סיום התקופה, אלא מנסה לנצל כל יום לגופו ולהזדמנויות הנפלאות שה' נתן לי באותו יום לחזק את הקשר עם אשתי וליהנות ממי שהיא באמת. פתאום אני מגלה דברים חדשים באישיות שלה שלא ראיתי לפני כן כי מחסום התאווה סנוור אותי. מסך העשן של התשוקה לא נתן לי לראות דרכו את האמת על מי שאני חי איתו כבר שנים, וזה לא היה שונה אם זה היה בימים של נידה או בימים מותרים, כי בסופו של דבר תמיד הייתי מוזן על ידי התאווה. ואולי זו עוד מתנה שה' נתן לנו שנוכל לשבור את ההתמכרות שלנו. אחרי שבועיים שבהם לא מזינים את התאווה בכלל, קל יותר להפסיק את דרך החיים המבוססת על תאווה והתמכרות. רואים שאין באמת צורך בתאווה ושיש חיים אחרי המוות. כל שבועיים כאלו הופכים למנוף נוסף בהתקדמות לקראת חיים נטולי התמכרות. זלמן זלמן הוא מנחה הפורום שלנו. ניתן לקרוא את סיפורו האישי בלחיצה כאן
------ מתוך פרק ד בספר "אשיב ממצולות" מאת הרב יהושע שפירא. להשיג בישיבת רמת גן: 03-6748424; www.yrg.org.il
מרובה מידה טובה - המשך
עושה חסד לאלפים
עבודת ההתבוננות הזאת היא המתבקשת מאיתנו. הנפש מתבוננת במציאות, ומתחבטת מה העיקר – הטוב או הרע. היא מרגישה רע, אבל מאמינה שטוב. ההתבוננות באה כדי לאשש את האמונה, להבריא את הנפש משאריות ההבנה החיצונית שלה וליצור עולם חדש עם מושגים חדשים והרגשות חדשות.
ההתבוננות נעשית בחוץ ובפנים. בחוץ – לשים לב להתגלות האור בתוך החושך. נדרשת בהתחלה הרבה אפליה מתקנת, כי התרגלנו באופן אינסטינקטיבי לראות רק את פעולת הרע. אנו רואים שכל ילד נולד וחי ומתפתח למרות שהתפתחותו תלויה בפרטים רבים. להוליד ילד זה הרבה יותר מורכב מבחינה הנדסית מאשר לבנות בניין, ולמרות שזה תלוי בפרטים קטנים, בעצבים זעירים ואיזונים מושלמים – זה מצליח ומתקיים. אנו מבחינים במעורבות של הקב"ה, וככל שנבחין בה יותר – תתגלה עוצמת הטוב יותר. דווקא מקלות ההרס אפשר לראות את כוח הבניין. מתוך המציאות עצמה ניתן לפרוך את השקר שבה, התמונה החיצונית נראית חשוכה – דווקא החושך הזה מדגיש לנו מאוד את האור. כמה מופלא שהחיים כל-כך קלים להתבטל בכל רגע ורגע, ובכל זאת הם ממשיכים כתקנם. ובפנים – להתבונן ביחסים שבין הטוב והרע שבנו. כשאנו מודדים את המצוות שלנו לעומת העבירות, נדמה לנו שהעבירה פגמה והרסה הכל, ואילו המצווה כמעט לא פעלה מאומה. אם אדם עשה בתוך שעה מצווה אחת ועבירה אחת – הנפש שלו מרגישה שהעבירה שוקלת יותר מהמצווה. הנזק שבעבירה מונח ממש לפניו על השולחן והורס לו את התמונה, אבל התיקון והבניין שבמצווה רחוקים ממנו ולא משפרים את המצב. צריך לדעת שהמצב ממש הפוך מכל הבחינות. לעבור עבירות זה פשוט, כי הרי קל מאוד להיכשל בהן ו"נפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן[1]", אבל לעשות מצוות – זה חידוש מופלא שמעיד על נפש קדושה! גם לגופם של דברים: עבירה שוקלת משקל אפסי לעומת מצווה. כמו אור וחושך – מעט אור, מצווה קלה, דוחה הרבה מן החושך, ואפילו אם מטילים צל גדול, האור נשאר במקומו ורק מתבטא פחות. אין בעבירות שום ממשות[2]. המקור החשוב ביותר לעניין זה נמצא בעשרת הדיברות[3]: פוקד עוון אבות על בנים, על בני בנים, על שילשים ועל ריבעים. ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצוותי. זהו המקור ליסוד של העמדת הטוב מול הרע. כאן, בפעם הראשונה שהקב"ה מדבר איתנו על עוונות, הוא מציב לנו את הקו שלפיו יש למדוד כמה שוקל הטוב וכמה שוקל הרע. יש בפסוק שני חלקים, אחד ברור ואחד לא. ארבעה דורות מקבלים עונש על חטאי האבות, וזאת כמובן בתנאי שמעשה אבותיהם בידיהם. אך יש מחלוקת תנאים מהם ה'אלפים' שמקבלים חסד בשכר מצוות של האבות. שיטה אחת אומרת: מיעוט רבים שניים, והחסד נשמר לאלפיים דור[4]: מדת טובה מרובה ממדת פורענות אחד מחמש מאות. במדת פורענות הוא אומר "פוקד עוון אבות על בנים, במדת טובה הוא אומר "ועושה חסד לאלפים", הוי מרובה מדת הטוב ממדת פורענות אחד מחמש מאות. לשיטה זו נמצא שמשקל הטוב הוא פי חמש מאות מהרע. אמנם השיטה החולקת[5] טוענת שהפסוק כלל אינו נוקב במספר מסוים, כי "אלפים" היא מלה שמכוונת להרבות ולהפליג, ואין מקום לומר עליה "מיעוט רבים שניים". לכן, לדעתה, היחס הוא שונה: כשם שמדת פורענות לארבעה דורות כך מדת הטוב לארבעה דורות? תלמוד לומר "לאלפים". אי לאלפים, שומע אני מיעוט אלפים שניים? תלמוד לומר "לאלף דור "[6] – לאין חקר ואין מספר. [1] חגיגה יא: [2] אומנם לעיתים החושך הוא דבר עצמי ולא רק העדר אור – "יוצר אור ובורא חושך", אך הכוונה לדרגת חושך מיוחדת ולא לחושך רגיל. יש חושך שהוא עצמו סוג של אור, כיוון שישנם אורות שבאים דווקא מתוך החושך. אם יש קושיה בגמרא, וההתקשות בה מביאה רעיון שצריך להבין את הסוגיה בצורה שונה לגמרי – משמע שהחושך של הקושיה היה עוד מתחילתו אור מסוים, אור שסתום במעמקים. בלשון הרב נקראים האורות הללו 'אוצרות חושך' [איגרת שעח], אורות שאי-אפשר להכיל אותם כמו שהם ולכן הם נקראים 'חושך'. [3] שמות כ, ה. [4] תוספתא סוטה ג, ד. [5] מכילתא יתרו. [6] דברים ז, ט.
|
|
|
||||||||||||||||
אם רצונך שנסיר אותך מהרשימה
