אחרי השוד אומר השודד לשותפו: "בו נספור את הכסף."

עונה לו השני: "אין לי כח, בוא נראה מחר בעיתון…"

באלכוהוליסטים אנונימיים יש מושג באנגלית שאומר: Poor me, poor me, pour me a drink, שזה משחק מילים שמשמעותו: אני מסכן, תן לי משקה נוסף. (באנגלית מסכן ולשפוך נשמע אותו דבר). המשפט הזה בא לתאר את המצב של רחמים עצמיים שמוביל כל כך הרבה פעמים לנפילה, כי מצב של רחמים עצמיים מספק לי את התירוץ לכך שכעת "מגיע לי", וכמובן ככה אני יכול להאשים מישהו אחר במצב שלי, במקום לקחת אחריות על עצמי.

רחמים עצמיים זה אחד מפגמי האופי שאין בן אדם שלא נסחף אליו מפעם לפעם, וכל אחד אוהב לשקוע בביצה הזאת של אני מסכן, כולם דפקו אותי, אין לי סיכוי, למה רק אני וכן הלאה. יש בנו משהו מעוות שאוהב להיות שם, ואם אנחנו מצליחים על ידי מוניפולציה לגרום למישהו נוסף לרחם עלינו אז בכלל אנחנו שוקעים פנימה במהירות. בשלב הזה, יש לי את כל הסיבות למה להתחיל את המעידה שתוביל אותי להתרסקות.

אז למרות שרחמים עצמיים מזיקים לי בטווח הארוך, אבל אני לא יכול להימנע מהם מפעם לפעם, כי הרווח המיידי גדול מידי מכדי לוותר עליו. ברגע שהרחמים העצמיים מציפים אותי, אני לא מצליח להתרומם ולראות את המצב כפי שהוא, ומעדיף להוריד את הראש ולזרום עם זה, גם במחיר מעידה. ברגע האמת זה נראה כל כך אמיתי ואני ממש מאמין לעצמי כמה אני מסכן וכמה נדפקתי, גם אם לפני שעה בדיוק כתבתי רשימה של אסירויות תודה וראיתי שאלוקים בירך אותי בכל כך הרבה דברים טובים ומתנות בחיים.

רחמיים עצמיים בחיי הזוגיות הם המסוכנים מכולם. כאשר אני מספר לעצמי שנדפקתי בנושא הזה, הרחמים העצמיים הם חזקים ביותר, והקשר בין זה לבין התאווה הוא ישיר לגמרי. לפעמים זה אפילו נעשה במודע לגמרי, כשאני כביכול מחפש דרך "להחזיר בחזרה", בלי לשים לב שמי שעומד להיפגע יותר מכל זה אני בעצמי.

המודעות לכך שרחמים עצמיים הם מסוכנים זה שלב ראשון בדרך, אבל כמובן זה לא מספיק. כדי להשתחרר מרחמים עצמיים יש צורך בעבודה עצמית, שחלק ממנה זה להחליף את הרחמים העצמיים בחמלה עצמית. זה אומר שאם באמת קשה לי כעת מכל סיבה שהיא, אני יכול להתייחס לעצמי כפי שהייתי מתייחס לחבר אחר שנמצא באותו מצב עם הרבה חמלה, אבל בלי רחמים עצמיים. חמלה עצמית זה מצב שבונה ומקדם אותי, לעומת רחמים עצמיים שהורסים אותי.

בנוגע לרחמים העצמיים (לעיל במדור סוד הכניעה), גם אצלי העיקרון הוא אותו עיקרון, אבל מעט שונה. אני פשוט גאה מכדי להודות שאני זקוק לרחמים... בטח ובטח להודות שאני מסכן.. איש בי חלק (גם היום!), שמעדיף למות מלומר שאני מסכן - מה שיכול למנוע ממני לא רק להודות שיש לי בעיה - צעד ראשון, אלא גם להאמין שאפשר אחרת ולהימנע מלבקש עזרה - צעד שתיים. אבל אל תחשוב שנמנעתי מהדפוס הזה לגמריי. אצלי הוא עטוף בבת הדודה המסוכנת ששמה "צדקנות". אני צודק, הפך עם השנים לרעל האולטימטיבי.

העוינות המתפתחת אצלי כשאני צודק הרסנית לא רק בגלל שהיא מבודדת אותי מהחיים ומהסביבה ומרחיקה ממני קרובים וטובים, היא קטלנית בגלל השליליות שהיא מייצרת אצלי בכמויות אדירות. התנועה הזו בנפש מקטינה בעיניי את הטוב שבאמת יש ברשותי, ומחסלת את ראיית הטוב שיש בכלל בסיביתי ובעולמי. וכשאני חובש שוב את "המשקפיים הנגטיביות" שלי כל דבר שאני מביט בו נצבע בצבע מקולקל ולא נעים.

ולא משנה מהיכן זה התחיל. אשתי. בוס. ילדים, חבר תוכנית או נהג מונית. אם אני בעמדה "צודקת" מול כל אחד מהם, אני נשאב לשליליות. אני מתנתק מגישה חיובית, אני מתרחק מהכוח העליון שלי. וכשאני מתרחק ממנו - מאבאל'ה אוהב כמו שלמדתי בתוכנית לכנות אותו - אני מת. רוחנית, נפשית-רגשית, וכמובן שהשימוש ממתין מיד מעבר לפינה.

התייחסות קצרה גם לשאלה איך להגיע למוכנות לוותר, אציין שאת הנכונות לוותר על פגמי האופי שלי בצעד השישי השגתי כשהבנתי מה הם משרתים אצלי, ואז בחנתי את ההפך שלהם. לדוגמא, במקום אנוכיות, נתינה.. כשהבנתי שהסיבה לכך שאני כל הזמן פועל באנוכיות (לא 'רואה' את צרכי הסובבים אותי), היא שאני חושש שלא יהיה לי, הבנתי שאני שוב סומך עליי..

זה היה הזמן להיזכר שיש לי כוח עליון אוהב שדואג לי. אז גם יכולתי להודות ששוב סמכתי עליי ולא עליו, ולבקש ממנו סליחה ועזרה. ולגבות את הבקשה בפעולה הפוכה - לתת, וזה בעצם הצעד השביעי. בשורה התחתונה לקח לי זמן אבל בתהליך האישי שלי קלטתי שבימי השימוש התרגלתי לדפוס מסוים והנחתי "שככה זה צריך להיות". כיום אני מעדיף הנחה אחרת: יש מי שיכול לתת לי משהו טוב יותר. אפנה אליו.

כתב החפץ חיים זצ"ל באחד מספריו שאע"פ שבעולמנו מי שרצה להיות המחותן של הגביר אין הרצון הופך אותו למחותן, לא כן כשרוצים להיות כביכול המחותן של הקב"ה, שע"י הרצון לבד כבר נהיים מחותנים. על עצם הרצון ישנה בידינו הבטחה מהקב"ה ש"ישמח לב מבקשי ה'" (תהלים קה)! ויחזק הרצון הזה יותר ויותר, וזה תכלית בפני עצמו, וזה יוסיף לו כח להוציא את הרצון אל הפועל.