השכן שלי כך כך חצוף!

הוא דפק לי על דלת בשתיים בלילה!!

יש לו מזל שהייתי באמצע שיעור תופים…

מדי פעם צצה בפורום כותרת "נפלתי, תחזקו אותי", "אני עומד ליפול, בבקשה תנו לי חיזוקים". אני מבין לגמרי את הצורך הזה, ולא מתווכח או מותח ביקורת על הסוג הזה של פוסטים. אבל בשורות הבאות אני רוצה לשתף אתכם בחוויה האישית שלי כשאני קורא משפטים כאלה.

כל החיים חשבתי שזו הבעיה שלי: שאני לא מספיק חזק. שאין לי די ביטחון עצמי, שאני לא מאמין בעצמי, שאין לי אמון בטוב שבתוכי שהוא ודאי עמוק וגדול יותר מכל רע. ולכן כל המאמצים הופנו לשם: לחזק את הביטחון בניצחון של הטוב. מה לא עשיתי: למדתי את כל התורות הכי מחזקות, כתבתי על זה, הרציתי לאחרים. השתדלתי לעסוק בדברים יצירתיים שיגבירו את הביטחון העצמי שלי. שיננתי מנטרות "כן, אני יכול!", ניערתי את הראש כל פעם שמחשבת ייאוש התגנבה לתוכו. ברסלב, חב"ד, הרב קוק, קרליבך, איז'ביצא, בעל שם טוב, פסיכולוגים אלטרנטיביים, ניו אייג' – מכולם אני יכול לצטט תורות ומחקרים שמראים שזו הדרך לחיים שלמים ומספקים, ואין בלתה.

עזרה לזה מאוד הסביבה התרבותית שאני חי בה. גם הסביבה הדתית שלי, שעוסקת הרבה יותר בחיזוק הטוב מאשר במלחמה ברע, וגם התרבות הכללית, שמדברת על העצמה אישית ואמונה בכוחות הפנימיים האינסופיים שלי. זכיתי גם לאישה שמאמינה וחיה ככה, ולחברים ובני משפחה קרובים נוספים שזה לחם חוקם.

אבל זה לא עזר. לא רק שזה לא עזר, במקרים מסוימים זה אפילו הזיק. כי המחלה שלי גרמה לי לספוח לתוכי את כל הדיבורים על ההעצמה האישית והאמון בעצמי ולהשתמש בהם לנפח את האגו שלי. התרחקתי מכל טקסט שהדגיש את אפסות האדם, ואפילו הרגשתי שאני עושה מצווה, כי היום אסור כבר לחשוב ככה, וזה מזיק. אמון בעצמי הפך לריכוז עצמי. ביטחון עצמי הפך לאי ביטחון בשום אדם חוץ ממני. חשיבה חיובית הפכה לחשיבה בלתי מציאותית. אמונה ותקווה הפכו לססמאות בחירות נבובות. יצירתיות הפכה לאי יכולת לחיות חיים שגרתיים ו"משעממים". אמונה בטוב הפכה לאי הכרה במציאות הרע. "האהבה תנצח" הפכה לחוסר יכולת להיאבק למען הטוב.

מה שעזר לי לצאת מהפלונטר הזה הוא ההבנה שעבורי, כל זה לא עובד. מה שאני עם האגו הגדול שלי זקוק לו זו הכנעה ולא העצמה. יותר טוב לי להבין שאין לי בכלל כוח, מאשר שאני לא מנצל מספיק את הכוחות שלי. יותר טוב לי להבין שאני חסר אונים מאשר לחשוב שעם עוד קצת מאמץ הכול יהיה בסדר. כי כשאני נכנע ומודה שאני חסר אונים, אני מאפשר לאלקים להיכנס לתמונה ולקחת את זה ממני. ואילו כשאני מתחזק ונאבק וחושב שאני יכול, אז אלקים זז הצדה, כדי לא להפריע לי.

זה היה מהפך תודעתי מאוד קשה עבורי. הרגשתי ממש כופר. אבל זה גם היה מאוד משחרר. סוף סוף אני יכול להרשות לעצמי לנוח. להיות ילד קטן ומסכן שלא יכול. לא להרגיש רגשות אשמה על הכישלונות שלי, ולא להילחם על כל פירור קרדיט על ההצלחות.

אני יודע, לא כולם כמוני. רוב האנשים באמת זקוקים לחיזוקים. אבל אני מכור. כשאני קורא כותרת מהסוג שציטטתי למעלה, אני מחייך לעצמי חיוך מריר, וחושב "אני דווקא צריך חילושים".

אחרי הקבוצה דיברו החברים על כל הענין של התאווה וההתמכרות, ובין היתר עלה הענין של היפנוזה מה שהביא את אחד החברים לשאול למה לא יהפנטו את המכורים ויכניסו לנו לראש שתאווה זה איכסה (או בסגנון של אלכס חולה אהבה: בחורות ערומים זה חולירע) והכל יבוא על מקומו בשלום?

חבר אחר סיפר בתגובה שהוא שמע מחבר OA (אכלנים אנונימיים) שפעם הוא עבר תהליך כזה, כאשר הלך למהפנט שהכניס לו לראש שכל המאכלים המשמינים הם בטעם וריח של חתולים מסריחים. הוא סיפר שכאשר הוא פתח את המקרר הוא כמעט הקיא כי היו שם חתולים מסריחים. "ומה אתם חושבים", אמר החבר "אכלתי חתולים מסריחים!".

מסתבר שהצורך של המכור הוא לא בגלל שפורנו זה מגניב אלא צורך פנימי הרבה יותר, וגם אם אשתכנע לגמרי שאישה היא חמת מלא צואה או שהיא חתולים מסריחים או מה שזה לא יהיה - אמשיך לצרוך את התאווה, כל זמן שלא אטפל בבבסיס של ההתמכרות, ולא משנה כמה זה יגעיל אותי וכמה אני יודע שזה רע ואסור וכמה אני מבין שזה רק יהרוס לי את החיים ואצטער על זה אחר כך. אין לי ברירה, אני חייב ליפול.

הרב ד"ר אברהם טווערסקי בספרו המצויין Addictive Thinking מספר משהו מעניין על הענין הזה בדיוק. היה לו סטודנט שהתעניין בהיפנוזה והוא היפנט אותו הרבה פעמים בקשר עם כך. פעם הוא אמר לו שכאשר יוציא אותו מההפנוט הוא צריך לשים את הכיסא במרכז השולחן סביבו הם יושבים, אבל הוא לא יזכור את ההוראה הזאת. כאשר הוא יצא מההפנוט הוא החל לנוע באי נוחות בכסאו. הד"ר שאל למה הוא לא מרגיש בנוח, והוא אמר שעוברת עליו הרגשה מאוד מוזרה: אין לו מושג למה, אבל הוא מרגיש צורך להניח את הכיסא על השולחן שלהם...

"האם יכול להיות שאמרת לי לעשות זאת?", שאל הסטודנט, והד"ר השיב בחיוב. "אם כן, מדוע אינני זוכר זאת?", ועל כך השיב: מפני שאמרתי לך לשכוח. "אם כן, האם אני יכול לא להניח את הכיסא?" - הד"ר השיב בחיוב. הסטודנט יצא מהחדר וכעבור מספר דקות חזר במהירות, הרים בתנופה את הכיסא והניח אותו על השולחן תוך שהוא מפטיר מספר מילים בכעס לעבר הד"ר.

זאת דוגמא קלאסית למה שקורה בראש של המכור. יש לי צורך פנימי עז לעשות פעולה מסויימת, אבל אני יודע שהיא לא הגיונית ולכן מנסה להימנע מכך בעזרת כח הרצון. הבעיה היא שהדרך היחידה שלי להפסיק את תחושת האי נוחות הפנימית היא לעשות את הפעולה הזאת וכך לזכות לקצת שקט - אז בסוף אני עושה את זה (נופל) וכמובן מרגיש נורא. אני בטוח שלעולם לא אחזור על הפעולה הזאת, אבל הבעירה הפנימית מתחילה מיד מחדש והיא מובילה אותי שוב לנקודת הרתיחה, שבה שוב לא תהיה לי ברירה אלא ליפול כדי לשחרר את הלחץ.

זהו על רגל אחת מהותה של ההתמכרות. לא יעזור לי להבין שאישה היא חמת מלא צואה (או חתולים מסריחים או כל דבר אחר), אני חייב לטפל בבסיס ובשורש הדברים.

אפילו חטא שנכשל בו האדם בכוונה ח"ו נעשה לפעמים ע"י כבידות הלב וכח המושכו וכופהו לזה באותה שעה. וגם בזה יש איזה בחינה של אונס כמבואר בספר יד הקטנה על הרמב"ם. ואע"פ שאין בזה בכדי לפוטרו לגבי חיובי התורה ועונשיה מכל מקום לגבי חומר החטא בדיני שמים יש בזה בחינה מסויימת של אונס. וכל שכן כאשר יש מצב של טירוף הדעת, דבודאי יש בזה בחינה של אונס, ורחוק חטא זה מחטא ממש כמרחק שמים וארץ.