| מייל זה מכיל תמונות, אם אינך רואה אותם - הצג בדפדפן. |
|
||
|
||
| . | ||
|
מומלץ מאוד - קבוצות 12 צעדים טלפוניות חדשות 1. זלמן: ימים שני + שלישי + רביעי + חמישי בשעה 13:30 2. שמנדריק: ימים שני + חמישי בשעה 8:30 בערב 3. יהושע: יום רביעי בשעה 9:00 בערב מספר חיוג לוועידה: 076-599-0030 קוד גישה: 583387# הקבוצה של יהושע נדחתה ליום רביעי הבא.
מי מתגעגע להיות עבד לתאווה?
הנה עברנו את חג הפסח לא מזמן, וזה הזמן להמשיך ללמוד מההתמכרות של אבותינו ולנסות לא לחזור על הטעויות שלהם. טוב, הם יצאו ממצרים והיו נרגשים מאוד מהדרך החדשה שנגלתה לפניהם. סוף סוף הם לא עבדים והם אנשים חופשיים ומאושרים הצועדים לקראת חיים חדשים. הם חוצים את ים סוף ורואים שוב ושוב שה' נמצא איתם, מוביל אותם, דואג להם ואוהב אותם והם נדהמים מהניסים והנפלאות. אבל אז עוברים שלושה ימים רגילים ואפורים והם מתחילים להתגעגע לסם שלהם, הם מתגעגעים להתמכרות, הם לא נגמלו מהעבדות שמושרשת להם בדם כבר כמה דורות והם מתחילים להתלונן. אחרי שלושה ימים בלבד, הם כבר קוראים למקום "מרה". מר להם להיות אנשים חופשיים... לך תסביר את זה לאדם שלא מכור. הוא יחשוב שהם משוגעים. הרי הם היו עבדים נרצעים במצרים וכעת הם בני חורין בדרך למתן תורה. הם - יותר מכל אדם אחר - היו צריכים להעריך את המתנה הנפלאה שהם קיבלו, אבל זה לא המצב. קשה להם בלי הסם שלהם. "וילונו העם על משה", יש לנו תלונות... כמה מאיתנו מזהים עם זה? אני מאמין שכולם. החלטנו להפסיק את ההתמכרות, יצאנו לדרך חדשה ונהנו מכל יום שחלף. הרגשנו נפלא בלי להיות עבדים נרצעים לתאווה והיינו בטוחים שמצרים טבעו מאחור. אבל בדיוק אז, אחרי כמה ימים רגילים, התחלנו להתגעגע לפורנו ולשאר הנפילות. משהו דפוק בראש שלנו? כן, אנחנו מכורים. כמה ימים בלי אוננות או כל סוג אחר של תאווה ופתאום מר לנו. אנחנו מסתובבים עם הרגשה מרה של מאבק בתוך הראש ומתחילים שוב לסובב את הראש אחרי כל בחורה שעוברת ברדיוס קילומטר שלנו. כן, הבעיה שלנו היא לא להפסיק, הבעיה היא לא לצאת ממצרים. אמנם רוב העם נותר מאחור, אבל אלו שיצאו עשו זאת בשמחה. הבעיה היא להמשיך את החיים בחירות. אנחנו רוצים לצאת ממצרים לנצח ולהשאיר את העבדות מאחרינו אבל לא באמת יכולים, כי התאווה היא החבר הכי טוב שלנו ובלעדיה - חיינו אינם חיים. קל לומר שהפורנו הוא רע, אבל אם הוא רע, איך הגענו לכאן בכלל? כנראה שבכל זאת אנחנו נהנים מהבריחה הזאת אל העבדות. אבל ה' אהב את אבותינו והוא אוהב גם אותנו. הוא אמר למשה לקחת עץ ולהשליך אותו לתוך המים "וימתקו המים". יש דרך להמתיק את התחושה המרה אחרי שלושה ימים במדבר. יש דרך להמתיק את הגלולה הנוראה של הפסקת השימוש בסם הפורנו. אז מה עושים, איך הופכים את המרירות הזאת למתוק? איך מקבלים את אותו "עץ" שממתיק את המצב? התשובה היא: "ויצעק אל ה'". מוסרים את החיים לה' שינהל אותם עבורנו. ואז "ויורהו ה' עץ, וישלך אל המים, וימתקו המים". מכניסים את ה' לחיים שלנו, מוסרים לו את המפתחות לרכב ומפנים את הכסא שליד ההגה, ועוברים לכסא השני. וה' כבר יודע את העבודה, ויודע מה טוב עבורי, ויודע מה נכון לכל שעה, ואז נעלמים הכעס והפחד, הבדידות והעצבים ועוד שאר מיני חוליים שרק בגללם אנחנו מעדיפים להיות עבדים נרצעים לתאווה מאשר בני חורין, עבדים לה' יתברך. זלמן זלמן הוא מנחה הפורום שלנו. ניתן לקרוא את סיפורו האישי בלחיצה כאן
------ מתוך פרק ד בספר "אשיב ממצולות" מאת הרב יהושע שפירא. להשיג בישיבת רמת גן: 03-6748424; www.yrg.org.il
מרובה מידה טובה - המשך
עושה חסד לאלפים
עבודת ההתבוננות הזאת היא המתבקשת מאיתנו. הנפש מתבוננת במציאות, ומתחבטת מה העיקר – הטוב או הרע. היא מרגישה רע, אבל מאמינה שטוב. ההתבוננות באה כדי לאשש את האמונה, להבריא את הנפש משאריות ההבנה החיצונית שלה וליצור עולם חדש עם מושגים חדשים והרגשות חדשות.
ההתבוננות נעשית בחוץ ובפנים. בחוץ – לשים לב להתגלות האור בתוך החושך. נדרשת בהתחלה הרבה אפליה מתקנת, כי התרגלנו באופן אינסטינקטיבי לראות רק את פעולת הרע. אנו רואים שכל ילד נולד וחי ומתפתח למרות שהתפתחותו תלויה בפרטים רבים. להוליד ילד זה הרבה יותר מורכב מבחינה הנדסית מאשר לבנות בניין, ולמרות שזה תלוי בפרטים קטנים, בעצבים זעירים ואיזונים מושלמים – זה מצליח ומתקיים. אנו מבחינים במעורבות של הקב"ה, וככל שנבחין בה יותר – תתגלה עוצמת הטוב יותר. דווקא מקלות ההרס אפשר לראות את כוח הבניין. מתוך המציאות עצמה ניתן לפרוך את השקר שבה, התמונה החיצונית נראית חשוכה – דווקא החושך הזה מדגיש לנו מאוד את האור. כמה מופלא שהחיים כל-כך קלים להתבטל בכל רגע ורגע, ובכל זאת הם ממשיכים כתקנם. ובפנים – להתבונן ביחסים שבין הטוב והרע שבנו. כשאנו מודדים את המצוות שלנו לעומת העבירות, נדמה לנו שהעבירה פגמה והרסה הכל, ואילו המצווה כמעט לא פעלה מאומה. אם אדם עשה בתוך שעה מצווה אחת ועבירה אחת – הנפש שלו מרגישה שהעבירה שוקלת יותר מהמצווה. הנזק שבעבירה מונח ממש לפניו על השולחן והורס לו את התמונה, אבל התיקון והבניין שבמצווה רחוקים ממנו ולא משפרים את המצב. צריך לדעת שהמצב ממש הפוך מכל הבחינות. לעבור עבירות זה פשוט, כי הרי קל מאוד להיכשל בהן ו"נפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן[1]", אבל לעשות מצוות – זה חידוש מופלא שמעיד על נפש קדושה! גם לגופם של דברים: עבירה שוקלת משקל אפסי לעומת מצווה. כמו אור וחושך – מעט אור, מצווה קלה, דוחה הרבה מן החושך, ואפילו אם מטילים צל גדול, האור נשאר במקומו ורק מתבטא פחות. אין בעבירות שום ממשות[2]. המקור החשוב ביותר לעניין זה נמצא בעשרת הדיברות[3]: פוקד עוון אבות על בנים, על בני בנים, על שילשים ועל ריבעים. ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצוותי. זהו המקור ליסוד של העמדת הטוב מול הרע. כאן, בפעם הראשונה שהקב"ה מדבר איתנו על עוונות, הוא מציב לנו את הקו שלפיו יש למדוד כמה שוקל הטוב וכמה שוקל הרע. יש בפסוק שני חלקים, אחד ברור ואחד לא. ארבעה דורות מקבלים עונש על חטאי האבות, וזאת כמובן בתנאי שמעשה אבותיהם בידיהם. אך יש מחלוקת תנאים מהם ה'אלפים' שמקבלים חסד בשכר מצוות של האבות. שיטה אחת אומרת: מיעוט רבים שניים, והחסד נשמר לאלפיים דור[4]: מדת טובה מרובה ממדת פורענות אחד מחמש מאות. במדת פורענות הוא אומר "פוקד עוון אבות על בנים, במדת טובה הוא אומר "ועושה חסד לאלפים", הוי מרובה מדת הטוב ממדת פורענות אחד מחמש מאות. לשיטה זו נמצא שמשקל הטוב הוא פי חמש מאות מהרע. אמנם השיטה החולקת[5] טוענת שהפסוק כלל אינו נוקב במספר מסוים, כי "אלפים" היא מלה שמכוונת להרבות ולהפליג, ואין מקום לומר עליה "מיעוט רבים שניים". לכן, לדעתה, היחס הוא שונה: כשם שמדת פורענות לארבעה דורות כך מדת הטוב לארבעה דורות? תלמוד לומר "לאלפים". אי לאלפים, שומע אני מיעוט אלפים שניים? תלמוד לומר "לאלף דור "[6] – לאין חקר ואין מספר. [1] חגיגה יא: [2] אומנם לעיתים החושך הוא דבר עצמי ולא רק העדר אור – "יוצר אור ובורא חושך", אך הכוונה לדרגת חושך מיוחדת ולא לחושך רגיל. יש חושך שהוא עצמו סוג של אור, כיוון שישנם אורות שבאים דווקא מתוך החושך. אם יש קושיה בגמרא, וההתקשות בה מביאה רעיון שצריך להבין את הסוגיה בצורה שונה לגמרי – משמע שהחושך של הקושיה היה עוד מתחילתו אור מסוים, אור שסתום במעמקים. בלשון הרב נקראים האורות הללו 'אוצרות חושך' [איגרת שעח], אורות שאי-אפשר להכיל אותם כמו שהם ולכן הם נקראים 'חושך'. [3] שמות כ, ה. [4] תוספתא סוטה ג, ד. [5] מכילתא יתרו. [6] דברים ז, ט.
|
|
|
||||||||||||||||
אם רצונך שנסיר אותך מהרשימה
