חברים יקרים,

אנחנו שמחים לבשר על קבוצה טלפונית שבועית חדשה של תכנית 12 הצעדים המיועדת לחברים צעירים, רווקים בגילאי שמונה עשרה עד עשרים וארבע.

הקבוצה מתקיימת מידי שבוע, ביום שלישי בשעה 10:00 בלילה והיא מתאימה הן לחברים שכבר משתתפים בקבוצות של תכנית הצעדים והן לחברים חדשים.

על מנת לקבל את הפרטים (מספר טלפון וסיסמא) יש לפנות באימייל לכתובת help@gye.org.il ולכתוב "מבקש גישה לקבוצת צעירים".

הרבה פעמים אנחנו מתפתים להאשים את הסביבה בבעיות שלנו, במקום לקחת אחריות על עצמנו. זה בולט במיוחד בכך שאנחנו מאשימים את הפריצות ברחוב, את אתרי הפורנו וכן הלאה, כי זה נראה שהם הבעיה האמיתית שלנו. אבל האם זה אכן כך?

נניח שלא היו נשים פרוצות בעולם. כולן היו מגיעות לסמינר של ערכים ומשם ממשיכות להרצאה של הרב אמנון יצחק, ויוצאות עטויות שביסים, והמהדרות היו ממשיכות לשיעורי צניעות במקומות מחמירים יותר ולא זזות משם עד שמקבלות על עצמן להתהלך עטויות ברעלות ולהיקרא בגאווה נשות השאלים, ונאמר אמן.

נניח שכל זה היה קורה, והאינטרנט היה עובר מן העולם הזה לעולם שכולו טוב, ולא היה בין עולם הזה לעולם הבא אלא התמכרויות (בשבילך - יצר הרע) בלבד.

נניח שכל זה היה קורה והמגזינים כולם היו מתחילים לפרסם תמונות רבנים בשחור לבן (שמא יש בינינו אנשים בעלי נטיות הפוכות שלא יעמדו בפיתוי).

נניח ונניח ונניח. מה אז הייתי אני עושה? כמובן יש שתי אפשרויות, האחת ריאלית והשניה בעולם שבו הרצוי והמצוי התערבבו. אז כן, אני יכול לחלום שבזה היו מסתיימות הבעיות שלי, ומכאן ולהבא לא יהיו לי יותר פיתויים ואשאר נקי עד סוף יומי האחרון. אבל האפשרות הריאלית היא שבמקרה שכזה (כמובן מתוך הנחה שאני לא נמצא בהחלמה) הייתי הולך להקים בעצמו אתר פורנו ולשכנע כמה נשים להסכים לחשוף טפח או טפחיים כדי שאוכל למלא את זממי.

והיה אם לא הייתי מצליח, עדיין הייתי נופל, בעזרת המאגר העצום של עשרות ג'יגה בייט של סרטי פורנו המאוכסנים במאגר ששום פורמט לא מצליח למחוק אותו - המוח שלי כמובן.

הרעיון שאני רוצה להדגיש הוא שהבעיה שלי לא נמצאת שם בחוץ אצל הנשים, גם לא אצל הנשים הפרוצות ואפילו לא במכשירים הטמאים של האינטרנט. נכון שאני משתדל לא להתקרב למקום סכנה, ונכון שהפריצות לא בדיוק מקלה עליי את החיים, אבל הבעיה שלי לא נמצאת שם! הבעיה שלי נמצאת בי ורק בי. אני הבעיה - ולכן אני גם הפיתרון.

כל זמן שאני עסוק בחיפוש אשמים במצב שלי, הסיכוי שלי להחלים הוא אפסי. האישה תהיה בגהינום? אולי. אבל אני ימשיך לסבול שנים רבות לפני שאגיע בכלל לצומת הזאת שבה אפשר ללכת לגהינום. אני סובל כאן ועכשיו כאשר אני לא מוכן להבין שמרכז הבעיה היא בראש שלי.

האלכוהוליסטים הבינו את זה ולכן נמנעו מלקחת חלק בשאלת ההגבלה והאיסור של מכירת אלכוהול. הם הבינו שאם הם יקחו צד בנושא הזה - הם יתרחקו מהפיתרון שלהם, כי זה ירחיק אותם מההבנה שהבעיה היא לא בבקבוקים אלא בתוך הראש שלהם, ואילו הבקבוק הוא רק תירוץ או משל. אגב, הנסיון הוכיח שכאשר היה איסור מוחלט על מכירת אלכוהול, לא רק שזה לא הוריד את כמות השתיה אלא גרם לה לעלות ומספר האלכוהוליסטים הסובלים עלה בחדות. אולי זה יכול ללמד אותנו משהו עלינו כאשר אנחנו מנסים להלביש את כל נשות תבל?

קראתי את הסיפור הזה הרבה יותר מידי פעמים, אבל מסתבר שהוא נשאר נכון וימשיך לפעול גם כאשר אני מכיר אותו בעל פה. בספר הלבן (ספר הבסיס לתכנית הגמילה מהתמכרות למין בשיטת 12 הצעדים), ישנו סיפור בשם "אני המפתח" (ע' 133 בהוצאה החדשה). קראתי אותו כאשר הייתי צריך, הקראתי אותו לחברים שהיו זקוקים, למדתי אותו לבד וביחד, חשבתי עליו והייתי בטוח שאני מיישם אותו, אבל מסתבר שלמרות הכל - אני נותר המפתח, מה שאומר שיש לי עוד הרבה מה לעשות בעסק הזה.

הרעיון של הסיפור הוא שכאשר אני צודק (באמת!) ורוצה מאוד לשנות את מי שמסביבי שיתחיל לעשות את מה שאני רוצה או מה שאני חושב שנכון עבורו לעשות, אז יש לי דרך מאוד פשוטה לעשות את זה: להשתנות בעצמי... נכון שאני כאן זה שכאילו צודק, אז ברור שאני רוצה לשנות את הזולת, אבל אם אני מוכן לוותר על האגו ולעזוב את הטעויות של השני ובמקום זה להשתנות בעצמי - זה הסיכוי היחיד שלי שהמצב ישתפר.

הענין הוא שהשתמשתי בזה הרבה פעמים בתור "טריק". זה עבד בערך ככה: אני צודק, אשתי טועה. אני לא יכול לשנות אותה אז אני יהיה יותר צדיק וככה היא תשתנה. הבעיה היא שזה לא ממש עבד, כי במצב הזה הגישה שלי לא באמת השתנתה, ולא באמת הבנתי שאני המפתח, אלא שפשוט ניסיתי לשנות אותה בדרך קצת שונה מהרגיל, אבל עדיין הייתי תקוע בתוך הראש שלי עצמי עם האגו שלי. כדי שהעסק הזה יעבוד, אני צריך באמת להפסיק לצפות לכל שינוי אפשרי, ובאמת להתמקד רק בעצמי ובחלק שלי בסיפור. אם מישהו אחר יחליט לעשות שינוי בעצמו בעקבות כך - זה בפירוש לא הכוונה שלי כאשר אני לוקח אחריות.

ביום שישי היתה לי הזדמנות לכך. נכנסתי שוב לתוך דרך ללא מוצא, כשבעצם כל התגובות שלי מונחות כדי לשנות את אשתי (המקום הכי קשה לקחת אחריות כמובן...). שנתיים ושלושה חודשים בהחלמה, אבל עדיין לא הבנתי באמת איך זה עובד. כל פעם שאמרו לי לזוז ממקומות שבעייתים עבורי, זה היה מתוך חריקת שיניים וציפיה שהיא תשתנה. הפעם זה היה אחרת, זזתי בשקט, בלי ציפיות, לא טרקתי דלת ולא עשיתי מוניפולציות, לא המתנתי שהיא תעשה את המהלך הבא, אלא זזתי כדי שאני אוכל להירגע. הדגש היה עליי, לא עליה.

כאשר הבנתי שאני המפתח לשלווה שלי, התגובה שלה לא היתה הדבר החשוב הבא, כי מה שהיה חשוב זה אני. כאשר באמת הבנתי שאני המפתח, סובבתי את המפתח והדלת נפתחה. פתאום היה שקט אמיתי שהביא איתו מסר: אני עושה את הדבר הנכון.

האם גם היא הגיבה בשינוי גישה? זאת שאלה לא רלוונטית. אני המפתח ואני זה שצריך להשתנות.

בתקופה של קושי צריך ביותר לחזק אצלו תשוקה ורצון וחיבור לתורה ולעבודה, כי רצינות של קדושה בעשה טוב דוחה הרבה מן החושך. וכבר אחז"ל שהעצה להינצל מן היצה"ר היא שיטמין עצמו בתורה. ולכן מומלץ שימצא לעצמו איזה ענין שיש לו חשק לזה ויפתח אצל עצמו תשוקה חזקה לזה, וזוהי הצלה גדולה בכל מצב שהוא.