לפני שהתגייסתי ישנתי טוב, כי ידעתי ששומרים עליי.

שהתגייסתי ישנתי קצת, כי אני שמרתי.

וכשהשתחררתי לא ישנתי בכלל, כי הבנתי מי שומר עליי.

אתמול זכיתי לקבל שיעור נוסף בחינם לגמרי, מה קורה למכור שנמצא בתוך ההתקפה ברגע שהוא מתבלבל בתפקידים וחושב שהוא אלוקים של עצמו. ספונסי שלי (חבר יקר שאני משמש לו "מאמן" בתכנית, נקרא ספונסי, והמאמן נקרא ספונסר), אחרי תקופה יפה של נקיות טובה, החליט ללכת לרקוד עם השטן. למרות כל מה שיכולתי לומר לו, ולמרות כל מה שהוא ידע בעצמו, הראש החולה שלו סיפר לו שהפעם זה יהיה כיף, שהמחיר לא יהיה יקר, ושבאופן כללי זה הדבר הכי נכון לעשות.

ההבדל המהותי בין מה שראיתי (וחויתי בעצמי כאשר היתה לי מעידה לפני שנתיים וחצי), לבין המצב שבו הייתי לפני שהגעתי לתכנית, הוא בעיקר שאחרי חודשים של נקיות ועבודה על הצעדים, דברים כאלו לא מגיעים בחלל ריק, והכתובת תמיד נמצאת על הקיר בצורה בולטת שאי אפשר להתעלם ממנה. אני לא מתכוון דוקא לכתובת של בדיקת גבולות עם התאווה, אלא לכך שהעבודה של הצעדים מתחילה להתרופף, ובאופן כללי - הכיוון הוא לנסות לשלוט בתוצאות, דבר שאנחנו אמורים להשאיר לאלוקים לעשות באופן בלעדי. ככל שהצעד השלישי ("החלטנו למסור את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים כפי שאנו מבינים אותו") חלש יותר, כך הצעד הראשון ("הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה וכי אבדה לנו השליטה על חיינו") מאבד מהכוח שלו, וממילא האפקטיביות של התכנית כולה נחלשת.

ובכל זאת, אלוקים אוהב היה שם עבורו, כפי שהוא היה שם עבורי כאשר אני הייתי במצב הזה, ולמרות שהוא לא רצה לוותר, הוא הסכים לפטר את השכל, או כמו שהספונסר שלי אומר "להוציא את הצמר גפן מהאזניים ולהכניס לפה". בשלב הזה, הרצון לוותר היה ממנו והלאה, ולכל היותר הוא הודה שהוא "רוצה לרצות", אבל זה הספיק. אם הוא היה מחכה עד שיגיע הרצון לוותר, זה היה מגיע אחרי הנפילה, אם בכלל. אז הנכונות הזאת הספיקה כדי שהוא יסכים לוותר על השכל ולקבל הדרכות מאדם אחר, לא בגלל שהשני חכם ממנו או מוצלח ממנו, אלא כיון שהוא לא משוחד כעת ולא "חי בתוך הראש של עצמו".

אחרי הויתור הראשוני, זכיתי להודעת טקסט ממנו שבה הוא כתב "ידעתי שלא הייתי צריך להתקשר אליך"...

ואז הגיע הכאב, שלב האבל על הפנטזיה שהיתה ואיננה עוד, אותו כאב בלתי נמנע שעולה כאשר אנחנו נאלצים לותר והוא אולי הביטוי הבולט ביותר להבדל בין מה שביקשנו מאלוקים בזמן המחלה, לבין מה שאנחנו מבקשים מאלוקים בהחלמה. בזמן המחלה ביקשתי מאלוקים "קח את זה ממני", כשלמעשה מה שרציתי הוא שלא אצטרך לוותר, כיון שלא הייתי מוכן בשום פנים ואופן לעשות את הויתור הזה בעצמי. בזמן המחלה אני מוכן לוותר, ואני מבקש מאלוקים רק שיתן לי את האפשרות לעשות את זה. אז אלוקים נותן, אבל הויתור הוא שלי, והויתור הוא כואב - תמיד.

כל ויתור, בין אם הוא ויתור של מבט נוסף ברחוב, בין אם הוא ויתור על פנטזיה שלתוכה נסחפתי ומעדתי, ובין אם הוא רק הויתור על הזכות להריץ פנטזיה בתוך הראש שלי (אפילו בלי להזין אותה בתמונות או מראות חיצוניים), מביא תמיד את ההרגשה של האגרוף בבטן הרכה. כל ויתור הוא כואב, וכל ויתור ימשיך לכאוב. ככה אלוקים רוצה.

אבל ההבדל בין הכאב הזה לבין הכאב של הנפילה הוא כמו ההבדל בין כאב של ניתוח להוצאת גידול לבין הכאב שיגרום הגידול עצמו. למרות שעדיין אין בנמצא ניתוח להוצאת גידול שלא כרוך בכאב, אבל הכאב הזה הוא כאב בריא שמביא לשחרור, ואילו הבחירה בשימוש בתאווה כדי להימנע מהכאב שבויתור, הוא כמו הכאב בהשארת גידול סרטני רק כדי להימנע מהכאב שבניתוח. הכניעה היא כואבת, אבל משחררת. הכניעה היא בחירה בחיים.

חברים יקרים,

אתם מוזמנים להשתתף בקבוצת הערב הטלפונית מידי ערב בימים ראשון עד חמישי בשעה אחת עשרה בלילה. הקבוצה מיועדת לחברים המשתתפים כבר בקבוצות חיות או משתתפים כבר תקופה משמעותית בקבוצה הטלפונית של הצהריים (הקבוצה לא מיועדת לחברים חדשים המעוניינים להתחיל את תכנית הצעדים - עבורם קיימת הקבוצה הטלפונית של הצהריים).

הקבוצה מתקיימת בקוד סגור אותו ניתן לקבל אצל המזכירים בקבוצות החיות וכן אצל חברים ותיקים בקבוצה הטלפונית ובפורום, או באימייל help@gye.org.il

לא נעים להודות אבל האמת היא שמרגע שגיליתי את התאווה (או שמא היא גילתה אותי), אני חי בסרט. הצורה שבה אני חווה את המציאות כשיש בה איזשהו מגע עם תאווה, לא מציאותית. לא משנה מה מתרחש באמת, מבחינתי יש שם משהו מיני - ההתמכרות שלי לתאווה מעניקה לכל משפט, מילה, הינהון או אפילו מבט, גוון תאווני.

בדרך כלל זה עובד ככה: נדמה לי שעוררתי עניין או רושם אצל... אני מרגיש מיד איך זה ממלא אותי. פשוט נעשה יותר חי. כאילו מחט עמוסה באדרנלין נתקעה לי בווריד. במצב הזה אני הרבה יותר יעיל. לא די שההספק שלי מכפיל את עצמו והיכולות שלי נוסקות, תאים רדומים במוחי מתעוררים ואני הופך ליצירתי במיוחד.

תחילה אני חצוי, למרות שאני רוצה תאווה, יש בי גם את ההבנה (הקלושה) שייתכן וזו פרשנות המתרחשת רק בין האוזניים שלי. אבל אחרי רגעים ספורים זה לא באמת משנה לי. קול נוסף - שגם הוא נמצא בתוכי - מתעצם וגורם לי להשתכנע ברצינות שזה לא רק בין האוזניים שלי, שמה שקורה לי, או שנדמה לי שקורה לי ונאמר לי, קורה גם ממול. והוא לא "תמים". יש לו משמעויות "נוספות". הפעמים בהם הוכחה "צדקתי" מוסיפים שמן למדורת התאווה שלי. לך תוכיח לבנאדם שמשוכנע שהוא הוא הצדק בהתגלמותו שהוא טועה. פטאלית.

שנים חשבתי שהעולם מלא בריות שכל מה שנכנס למוח שלהם עובר דרך "מסננת" של מין... ובמילים אחרות, "שלהרבה אנשים יש את זה". עד שהבנתי שהתובנה הזו רק העמיקה את הקבר שלי, ובכל מקרה היא לא תופסת במקרה שלי. כי אחד מהשניים, או שבאמת כל מי "שיש לו את זה" זקוק לעזרה. או, וזה יותר מסתדר לי, שיש כאלה שיש להם את זה ויש כאלה "שיש להם את זה". ההבדל הוא שיש שבוחרים להיות אלו "שיש להם את זה", ויש כאלו "שזה" בוחר בשבילם. קרי, אין להם בחירה. רוצים או לא, יש להם את "זה" וזהו. וזה מי ומה שאני. אין לי אפשרות לבחור שלא לראות שם משהו מיני. יש בי חלק שמאוד לא רוצה לראות אך בכל זאת, רואה את המין לפני האדם.

חתיכת סרט, ובמציאות? אני מבלבל ומחליף בין אמפתיה חום והערכה ל... תשוקה ומיניות. ככה התרגלתי מילדות. חיפשתי חום אמפתיה והערכה ומצאתי אותם בתשוקה מודחקת ומיניות מעוותת.

במציאות, ברור לי שתאווה היא לא הדבר היחידי או העיקרי העומד בראש מעייני הבאים איתי במגע. לא הגיוני לי שבכל אינטראקציה שיש לי עם אנשים הם יהפכו למושאי תאווה. כתבתי זאת בעבר (המגנט), ואכתוב זאת גם כעת: כשאני "משדר על תדר" מסוים, הוא נקלט על ידי אלו שמשדרים את אותו התדר או חפצים בו. זה לא אומר שכל מי שבא איתי במגע משדר על אותו הגל.

ובמילים ברורות, אם אני חפץ להפסיק לחיות (או למות, הכול בעיני המתבונן) בסרט, עלי להתחבר למציאות. בדרך כלל, כשאני מדבר עם מישהו כמוני על מה שיש לי בראש, הסרט נגמר.

יאללה, תדליק ת'אור...

אם כבר נמצא במלחמה עם היצר הגדול כהר גבוה, צריך להיזהר מאד בשלושה היסודות: א' להיזהר בכל מיני זהירות שלא להיכנס למצבים שתתעורר שוב המלחמה הכבידה המתרחשת אצלו, ב' לסדר מחשבתו המבולבלת קודם יציאתו ולבטל הסקרנות, כדי לכבות אש המלחמה החזקה, ג' ילך ברחוב בצורה מהירה כאדם עסוק, ובס"ד יזכה להינצל ממצודות היצר.