| מייל זה מכיל תמונות, אם אינך רואה אותם - הצג בדפדפן. |
|
||
|
||
| . | ||
הסוד של הכניעה
הפרדוקס הזה נשמע מטורף למי שלא חווה אותו, אבל נשמע הגיוני מאוד לכל מי שעבר אותו. כדי לנצח - צריך להכנע. כן, זה נשמע מטורף, כי אם אני נכנע - זה אומר שהפסדתי ובטח לא שזה הדרך לנצחון, אבל המציאות מוכיחה אחרת. ומתוך אותו פרדוקס נבנה פרדוקס נוסף של ההתייחסות שלי לתאווה. ישנה ההתייחסות הישנה והקלאסית בה אני מסביר לעצמי כמה זה רע וכמה זה לא הגיוני שאני בכלל חושב על נפילה, ולעומתה יש את הגישה המגיעה מתוך הכניעה, בה אני מסביר לעצמי את ההפך. אני מסביר לעצמי שזה מאוד הגיוני הרצון הזה ליפול, ולעומתו דווקא הרצון להסיט את המבט ולא להסתכל הוא לא הגיוני ונוגד את כל המציאות שלי. אני מודה בעוצמה ובכח של התאווה. אני מודה בחולשה שלי מול עצמי. ולמרבה הפלא, דווקא הכניעה וההבנה של התאווה עזרו לי הרבה יותר מאשר כל הנסיונות ההירואיים לעמוד מול התאווה באומץ ובגבורה. אני מרגיש כמו ברכבת הרים בלונה-פארק. לא משנה כמה ידעתי שזה לא מסוכן, לא משנה כמה ידעתי שזה בטוח והכל בסדר, עדיין הגוף שלי שידר את ההיפך ופחדתי. הלב שלי נפל. כאשר השכל שלי מתמודד מול הגוף - הגוף תמיד מנצח. אין לשכל שלי שום סיכוי במאבק הזה. וזה נכון גם במאבק שלי מול התאווה. כאשר אני רואה בחורה ברחוב, הגוף שלי משדר שאני ימות אם לא אסתכל עליה, ולא משנה כמה אני יודע שזה שקר - אני עדיין ימשיך להסתכל עליה למרות הכל. וכאן מתגלה הסוד של הפרדוקס. כאשר הגל מגיע לשטוף אותי, יש לי כמובן שתי ברירות: לעמוד מולו ולהיאבק, או להוריד את הראש ולתת לו לעבור מעליי. אם אני חושב שאני יותר חזק מהגל הזה, או אם אני בהכחשה לגבי העוצמה הטמונה בגל - אני יעמוד וינסה להלחם בכל כוחי בגל התאווה ששוטף אותי. אבל מנסיוני, הגל תמיד יותר חזק ממני ובסוף מפיל אותי לים התאווה חסר אונים. אז יש לי אפשרות אחרת. אני יודע שהגל הוא חזק, אני יודע שאני חלש. אני יודע שהגל הוא הגיוני וטבעי לאדם מכור כמוני, אני יודע שלמרות שבשכל אני מבין שזה רע - הגוף משדר שזה טוב. ובגלל כל זה אני לא מנסה בכלל להלחם בגל התאווה. אני מודה בחולשתי ומוריד את הראש, ממתין שהגל יעבור מעליי, ואז אקום שוב עד שיגיע הגל הבא. ואז, כשאני באמת מבין את אפסותי וחולשתי מול התאווה ומול עצמי, אני פתוח לבקשת עזרה. בלון האגו הנפוח שלי מתפוצץ ברגע שאני מוכן להיכנע, ואז פתאום אני מוכן לבקש עזרה. לבקש עזרה מהקב"ה, לבקש עזרה מהחברים בתכנית, לבקש עזרה מאשתי. לא משנה כעת ממי אני מבקש עזרה, עצם בקשת העזרה היא החשובה כאן. ויש עוד ענין. כאשר אני מכיר בחולשתי ומודה בעוצמת התאווה, כאשר אני נכנע מול התאווה, אז לא ארשה לעצמי "לשתות" אפילו לא מבט אחד של תאווה. כי כל זמן שאני חושב שאני גיבור וחזק, אני גם בטוח שאני יכול לשלוט בעצמי ולשים לעצמי גבולות, ואז אני יכול להתפתות למבט שטחי ברחוב "כמו כולם". אבל אם נכנעתי ואני יודע שהתאווה חזקה ממני - לא אתפתה אפילו לא לטיפת תאווה, כי אני יודע בוודאות שהתאווה תהרוג אותי. נו, אתה מוכן להכנע? אוהב אתכם, זלמן זלמן הוא מנחה הפורום שלנו. ניתן לקרוא את סיפורו האישי בלחיצה כאן
|
||
|
מרובה מידה טובה - המשך מתוך פרק ד בספר "אשיב ממצולות" מאת הרב יהושע שפירא. להשיג בישיבת רמת גן: 03-6748424; www.yrg.org.il
לדון לכף זכות באמת אם ננסה להסיק מדברי חז"ל מסקנות מעשיות, הרי שלמדנו שלושה דברים: א. למדנו שעוצמת הטוב לעומת הרע היא פי חמש-מאות, או עד לאין קץ. ב. למדנו שגם אם אדם רק נמנע מעשיית רע, זה נחשב לו כמצווה. ג. למדנו שאם הוא נמנע מעבירה שיש בה תאווה – יש לו שכר עד סוף כל הדורות. כלומר: אם מתעוררים לאדם הרהורי עבירה, והוא מתאמץ ונמנע מהם דקה, שתיים, שעה, ואחרי שעתיים הוא נשבר ונכנע להרהור, אדם כזה זכה לנפשו ולנפש דורות-דורותיו זכות נפלאה של הימנעות מעבירה קשה שהנפש מחמדתה במשך שעתיים תמימות, ובסוף הייתה לו עבירה של דקה. הרי אפילו אם עבר עבירה במשך שעות ועשה מצווה במשך דקה עדיין מרובה מידה טובה, בין לדעת התוספתא ובין לדעת המכילתא! ובכל זאת בפועל האדם נשבר לגמרי וחושב שכל השעתיים שלא הרהר בהן לא שוות כלום[1]. צריך ללמוד תורה, ולא להחליט לבד כמה ערכן של מצוות ועבירות, ובמיוחד מה ערכו של האדם עצמו. צריך להתרגל למבט של תורה, שמשנה את פני המציאות לחלוטין. זו לא רק זכות, אלא גם חובה שאין לנו רשות להתעצל בה. כשאדם מסתכל על עצמו לא נכון וחושב את עצמו לרשע שלא כפי האמור בתורה, הוא לא בסדר! הוא מכניס את עצמו לדרדור נפשי שמקרב אותו מאוד לנפילה, וצריך לעשות על זה תשובה – שהרי ביכולתו למנוע את זה[2]. התוצאה המיידית של התבוננות הכרת הטוב שבעולם, היא שהאווירה סביב האדם משתנה. כמו שיש חולים שצריכים לעבור למקומות עם אוויר שונה – להרים – כך במקרה שלנו. כשהאטמוספירה שסביבך משתנה, הכל משתנה. אתה רואה אחרת את מה שעובר עליך, מגיב אחרת, חי אחרת. ר' נחמן מברסלב קורא לזה "לצאת מכף חובה לכף זכות"[3]. שמוצאים באדם נקודות טובות – הוא ממש עולה וזז על-ידי זה ממקום למקום. לא מדובר על לימוד זכות דחוק, למצוא איך בכל אופן אני קצת בסדר, אלא להתאים את עצמי ואת המושגים שלי למה שכתוב בתורה, להשתחרר ממשא המושגים המעוותים שמכבידים על החיים ומושכים כלפי מטה, לשנות את התודעה ולקבל פרופורציות אמיתיות. כך עולים מכף חובה לכף זכות, עוברים לחיות בעולם אחר לגמרי עם כללים אחרים לגמרי. [טוב לחזור ולשנן פסקאות שעוסקות בעניין הזה, ולהתרגל לאט לאט להאמין.]
[1] מובן ופשוט מאליו שלא באו דברינו להמעיט בחומרת החטא, אלא להפליג עד אין קץ במעלת המצוות, ודווקא ע"י כן לתת כוח בידינו להילחם מלחמה עזה וחסרת פשרות ברצונותינו המקולקלים. [2] בשערי-תשובה (א, ב) אומר רבנו יונה על-פי דברי חז"ל במדרש, שיש קצף גדול על מי שמתמהמה מלשוב, שהרי הוא דומה לאסיר שאסור בבית הסוהר, והייתה שם פרצה שכולם ברחו דרכה ורק הוא נשאר. וק"ו בעניין התשובה, שהמלך עצמו הוא שהשאיר את הפרצה, ודאי שיש לו קצף על זה שלא מנצל אותה ומראה בזה שרצונו להישאר שם. ואמנם נראה שיש כל מיני סיבות לא לנצל את הפרצה, וברוב המקרים לא שייך קצף אלא רק רחמנות. כשאנחנו לא מנצלים את הפתח, זה בדרך כלל מתוך מחלת רדיפה. כשאומרים לנו שהתשובה קלה ושבאמת אנחנו טובים ויכולים לשוב, אנחנו פוחדים שעובדים עלינו, שהכל קונספירציה של יצר-הרע. אין מה לכעוס על זה, רק לרחם על המצב החולני שהגענו אליו ולעזור לנו יותר. הכעס הוא כשזה בא מתוך מניעים של 'להכעיס' – כמו מישהו שהמלך שם אותו בבית הסוהר, והוא מעדיף להיות שם ולכעוס על המלך מאשר לצאת. אבל אם רוצים לחזור אל המלך, ודאי שאין קצף. [3] עיין ליקוטי מוהר"ן, תורה רפב. ויש להדגיש שר' נחמן מדבר בתורה הזו על למצוא נקודות טובות 'בכל זאת', ועל זה הוא אומר שזה מוציא באמת מכף חובה לכף זכות, ואילו אנחנו מדברים על לראות את שפע הטוב שיש בגלוי, על פני השטח, שרק מתוך עיוות וחולי איננו רואים אותו. ואם מציאת נקודות טובות מוציאה לכף זכות, ק"ו שבמקרה שלנו יוצאים. |
|
|
||||||||||||||||
אם רצונך שנסיר אותך מהרשימה
