מה הדבר היחיד שלמדנו משיעורי היסטוריה?

שבני אדם לא לומדים ממנה כלום…

לא ייאמן שחלפה שנה מאז שהפסקתי לעשן. נכון, לא הצטרפתי לתוכנית בשביל זה, אבל קיבלתי על הדרך עוד מתנה יפה, וגם היא רק להיום. זה פשוט הפסיק להיות הרגל אימפולסיבי. יכול להיות שאני כבר לא הייתי חייב מנות קצובות של ניקוטין כדי להעביר את היום?

עבורי סיגריה הייתה זמן איכות לרחמים עצמיים, ואני מכור גם לרחמים עצמיים. פעמים רבות הייתי מדליק סיגריה לבד ו"נרגע" מטעויות שעשיתי והיו כמובן כולן באשמתי ובשליטתי המלאה: עם התאווה, עם הזוגיות, עם עבודה, עם הלימודים. חמש דקות פלוס מינוס של הלקאה עצמית בלי פילטרים.

לפעמים הייתי מעשן לצד האלכוהול, בשביל הכיף: לשכוח, לשמוח, להעניש את עצמי. למרבה הצער גם האלכוהול כמו התאווה לא היה התשובה ולא עזר לי להרים את הראש, אלא להיפך.

אני לא אומר שאי אפשר להינות מסיגריה, אבל אדם אובססיבי כמוני שטובע במים האפסיים של שלולית הריכוז העצמי, לא יכול להינות מסיגריה כי הוא יעשן יותר מידי או פחות מידי או בזמן הלא נכון ויחטוף בחילה אבל ימשיך לעשן בשרשרת וידליק את הסיגריה הבא בעזרת הסיגריה הנוכחית וכן על זה הדרך. אני זוכר היטב עשן מיתמר מסיגריות בוערות על גג הבניין שבו עבדתי וזוכר את המחשבות שעברו לי שם בראש.

אז מה נשתנה? לא ספרתי ימים ולא פתחתי מעגלים ולא שיתפתי חברים בתאווה לסיגריות. מה כן? ייתכן שהדבר המרכזי שקרה הוא שהפכתי בזכות התוכנית, רק להיום (!!!) לאדם קצת פחות אובססיבי: לקחתי את העצבים שהשקעתי בסיגריות ותיעלתי אותם למקומות אחרים, בתוכנית כמובן, אבל גם מחוץ לה: הלכתי לשחות, התחלתי להתפלל קצת יותר. מצאתי את השחרור שקיבלתי בעזרת הניקוטין במקומות אחרים.

לא הפכתי ל"אדם אחר" בזכות התוכנית. אני אותו מכור, עם אותם פגמי אופי, שמנסה לעבור את היום הספציפי הזה יותר שפוי ושלו ומחובר לאלוקים ולחברים ולמציאות סביבו. באסירות תודה רק להיום אני לא צריך תאווה או אלכוהול מסך עשן שיפריד ביני ובין כל אלה. אולי עוד שעה זה ישתנה, אבל היום זה המצב ואני חייב ללמוד לחיות רק להיום.

חשוב לי להזכיר לעצמי גם עכשיו, ברגע זה, כמה אני חסר אונים וכמה איבדתי שליטה על חיי. בכל יום אני חייב להזכיר לעצמי וחייב גם שאחרים יזכירו לי גם כן. זה שיש לי יותר מ-300 ימים של נקיות מתאווה וגרורתיה (כל יום רק להיום), אבל זה לא אומר שכל אותם ימים היו במפוכחות וזה לא אומר שלפני אותם 300 ימים לא עשיתי דברים לא שפויים בחוסר שליטה מוחלט, במשך שנים ארוכות. יש עוד דרך ארוכה לעשות אבל אסירות תודה על מה שיש ויש המון. אסירות תודה על אבא אוהב, על ניסים גלויים שהוא עושה לי בחיים, , על הפורום הזה ועל החברים היקרים, על המקום שאני נמצא בו היום. לא העזתי לחלום עליו כשהייתי שקוע במחלה. כל יום רק להיום.

חבר שאל בפורום:

שלום חברים,

לאחרונה הייתה לי מעידה די מפחידה, ממש כמעט נפלתי. אסירות תודה אבא אוהב עצר אותי לפני כן ועזר לי לוותר על התאווה רק לאותה שעה.

הספונסר שלי אמר לי שאני צריך לחזור לצעד ראשון ולהבין מה אני מחפש שם? מה אני מחפש בתאווה? דהיינו ברור לי שזה מנתק אותי לגמרי מהעולם וזה הורס לי את החיים אבל האם אני מחפש שם משהו מעבר לריגוש המיני? אני משום מה לא מצליח למצוא תשובה לכך.

חבר ותיק מגיב:

שלום לך,

אני מאוד מזדהה איתך, ואני רוצה להזכיר את זה גם לעצמי. נכון, בתחילת ההתמכרות חיפשתי בתאווה את הכיף, את הריגוש, את ההנאה הרגעית, אבל בהמשך הזמן זה הפך להיות בריחה מקשיים ומהתמודדויות, ולא רק חיפוש הנאה.

אני אסיר תודה שכיום אני כבר כן מתחיל לראות מה מוביל אותי לתאווה, וכשכל הנשים ברחוב פתאום יותר יפות בעיני - אני בודק מה מציק לי, איזה חלק מהחיים שלי אינם מקובלים עלי, וממה אני מנסה לברוח. ולא תמיד אבל לפעמים אני מוצא...

בכל אופן, אני רוצה להזכיר לעצמי, שגם אם אני מחפש תאווה כדי לכסות על הרגשות שלי ועל ההתמודדויות שלי, התאווה היא לא הפתרון, התאווה לא תעזור לי לפתור את הבעיות שלי, התאווה רק יגרום לבור להיות יותר עמוק ויותר מסוכן. וגם אם אני מרגיש רגיעה קלה ע"י הסם שאני לוקח, אני ישלם על זה מחיר יקר מידי וזה לא שווה לי, פשוט לא שווה! הסבל שזה יגרום לי יהיה יותר קשה עשרת מונים מההקלה שאני ירגיש מהתאווה.

אבל - - -

למרות כל ההסברים הפילוסופיים והמשכנעים, אני עדיין חסר אונים מול התאווה, התאווה הרבה יותר חזקה ממני, ואין לי את הכוחות להתמודד מולה. אני מרכין ראש ומודה, אני חסר אונים לגמרי.

אז מה עושים? אני מאמין שכוח גדול ממני כן מסוגל לעזור לי להתמודד עם התאווה, הכוח הגדול הוא בראש ובראשונה אבא אוהב - אחד ולו מלא הכוח, וגם חברים ושאר דברים שאצלי זה כוח גדול שמסוגל להחזיר אותי לשפיות. ומתפלל לאבא אוהב שיעזור לי.

לקריאת התגובות בפורום לחץ כאן

ילמד בעל פה קטע מפרק א' של מסילת ישרים (למשל), קטע מסויים שמדבר מאד אל לבו, וישיר אותו במחשבתו בעת הליכתו ברחוב. כגון מה שכתב שם המסילת ישרים באמצע הפרק "ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור באור החיים וכו'". או לדוגמא הניגון הידוע "עוה"ז דומה לפרוזדור וכו' התקן עצמך לפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין" וכדו', ניגון המעורר אותו ליראת שמים ומוסיף לו כח וחיזוק.