אתמול הזכיר לי חבר הרצאה שהתקיימה באלול שנה שעברה, הרצאה שהיתה הניצוץ שהדליק בסופו של דבר את הפתיל לכך שהגעתי להחלמה. די הדהים אותי הקטע שההרצאה התקיימה בחודש אלול, כי בפועל להחלמה הגעתי רק בחודש כסלו, אז מיד שאלתי את עצמי מה עשיתי בשלושת החודשים האלו שחלפו מאז שכבר שמעתי מישהו משוחח באופן ישיר על הבעיה ועד שהגעתי בפועל לתחילתו של הפתרון. התשובה היתה די ברורה ולא מפתיעה בכלל, באותם חודשים חייתי במזבלה של העולם, וכל כך כאב לי, שאפילו לא הבנתי שכואב לי. נזכרתי בחבר שהעביר מסר בקבוצה בה אני משתתף, וסיפר איך במשך שבעה חודשים ראשון בתכנית, הוא לא הבין על איזה כאב כולם מדברים... בסוף הוא הבין ומאז הפסיק לכאוב לו כי הוא נקי כבר שנתיים ומשהו.

אותם שלושה חודשים, היו בעיצומה של התקופה הגרועה ביותר בחיי, תקופה בה כבר נהייתי כהה לכאב של הנפילות מחד, ומאידך הם היו הכי נוראות. כנראה לא יכולתי יותר לסבול את הכאב אז פשוט חסמתי את המוח. אני יודע בדיוק באיזה יום החל הבולמוס האחרון, אותה "השתכרות חיובית" כפי שהיא מוגדרת ב AA, כיון שהיא זאת שהביאה אותי לתכנית ולהחלמה. זה החל בתחילת חודש אב ונמשך עד היום הראשון של חנוכה. כמעט חמישה חודשים של חיים בזבל, גהינם כפשוטו. בסוף - כפי שאומר אסירותודה - שכר הדירה בגהינום היה יקר מידי ויצאתי לדרך ההחלמה.

אבל מה שמעניין הוא מה היתה ההתרסקות האחרונה, אותה אחת שהיתה המכה בפטיש. המדהים הוא שדוקא היא היתה נפילה פשוטה ו"קלה" יחסית, סתם אוננות תוך צפיה בפורנוגרפיה, דבר שכבר מספר שנים לא "עשה לי את זה", כיון שסף הסבילות שלי עבר את זה במספר רמות והייתי חייב כל הזמן לעבור לדברים יותר ויותר נמוכים. וכאן משהו לא הסתדר לי, איך יתכן שנפילות כואבות שהם התרסקות לפי כל קנה מידה לא שלחו אותי להחלמה, ודוקא נפילה קלה של אוננות ופורנו (יסלח לי אלוקים, ויסלחו לי כל החברים שעבורם זוהי הקרקעית, כמה הייתי משלם לחזור אחורה ולהיות במצב הזה), היא זאת שריסקה אותי וצרחתי "די!"?

אז שוחחתי עם כך על חבר וותיק, והוא האיר את עיניי בהסבר שגם שופך אור על החשיבות של כל הדיונים האין סופיים בפורום במהלכם לא יורדת מהשולחן שאלת השאלות "האם אני מכור?". לחברים שכבר עברו את השלב זה, נראה לעתים בזבוז זמן לחזור שוב לנקודה הזאת כיון שהדברים ברורים, ולפעמים גם יש תגובות שטוענות שזה לא באמת חשוב, אבל אחרי ששמעתי את ההסבר עליי, הבנתי גם דבר או שניים על חברים אחרים.

מסתבר שההתרסקות - כמה לא מפתיע - לא נוגעת לשאלה לאיזה מקום בדיוק נפלתי ואיזה סוג "עבירה" עברתי. ממש לא נוגע. מה שכן נוגע זה כמה הרגשתי כישלון אישי כאשר הפסדתי בקרב הזה, כי אם הרגשתי כישלון גמור - אני ירים ידיים ואודה סוף סוף שגם נכשלתי במלחמה. עבורי באופן אישי, הרעיון של חזרה לפורנו ואוננות היה כל כך מופרך שבכלל לא חשבתי שאני שייך אליו יותר, אבל באותו יום ראשון של חנוכה נתקעתי ולא יכולתי לצאת בשום אופן, ובלית ברירה חזרתי אחורה אל כל תאווה שרק יכולתי למצוא, אפילו פורנו. ואז הרגשתי את הכשלון, אז ידעתי שאני אפס מאופס ואין לי שום סיכוי מול עצמי. וכאשר ברקע כבר עמדו מספר חודשים שציפור קטנה לוחשת לי (מאז אותה הרצאה בה שמעתי שיש גם פתרון), הכשלון היה חמור פי כמה.

ככה נראים לי הדברים. מגיע חבר ושומע שיש לו בעיה אבל גם ישנו פתרון. הוא לא מוכן לקבל את העובדה שהוא מכור, והוא מגייס את כל כוח הרצון שלו למלחמה בתאווה. הוא בעצם שם את עצמו על כף המאזניים כאשר בצד השני נמצאת התאווה, וכעת נראה מי חזק יותר. כאשר הוא נופל בפעם הזאת, אחרי שהוא הסתער עם כל הכוחות שיש לו כדי להוכיח שהוא לא מכור, ולבסוף לא עמד בכך - הכשלון צורב באופן אישי, הרבה יותר מאשר הכאב על העבירה או על הנפילה. ההתרסקות האישית הזאת היא הקרקעית מבחינתי. לא נוגע כמה נמוך נפלתי, נוגע כמה אני מרגיש שאיבדתי שליטה על החיים, ואת ההרגשה של איבוד שליטה חשים בעיקר כאשר נלחמים על הכבוד העצמי ועל ההערכה העצמית.

הימים הנוראים המתרגשים עלינו ממש ברגעים אלו, אינם פשוטים גם עבור אנשים רגילים לחלוטין. כל מי שרגליו דרכו אי פעם על מפתנו של בית המדרש יודע לצטט על נקלה מאמרים נוקבים היורדים עד לתהומה של נפש אודות עומק הדין אשר מי יכילנו. די להיזכר בבכיו של מנהיג הדורות רבי יוחנן בן זכאי אשר לא ידע לפני מותו באיזו דרך מוליכים אותו, למרות היותו גדול הדור בתקופת בית שני. את דברי עזרא הסופר "אלוקי בושתי ונכלמתי להרים אלוקי. פני אליך" או את ארבעים הימים אותם צם האמורא רב הונא על הנתהפכו לו פעם אחת רצועות התפילין... נדמה כי אין צורך להכביר במילים ולהמשיך בתיאורים מסמרי שיער ומרטיטי לבבות.

המתח סביב עניין התשובה מובן כאשר המדובר באנשים שפויים ורגילים בדרך כלל ובעלי רגשות נורמליים. מה קורה אבל אצל מישהו כמוני למשל שגם בימים כתיקונן לא ממש יודע איך להתמודד עם רגשות? ובכן כפי הצפוי מתרחשת לה סערת רגשות רבתי אשר לא הייתה מביישת סופת טורנדו מכובדת ברחבי העולם. לאדם שכמותי אשר מתקשה להתמודד בחיי היום יום עם בכי של ילד קטן, מעוררים ימי הדין חרדה קיומית. הגוש המאיים אשר נמצא דרך קבע במעלה נשמתי הרגישה מתחיל את מסעו המאיים מטה כשהוא לוחץ בדרכו על דרכי הנשימה בדרך לעשיית שמות של ממש בכל חלקה טובה. זהו הזיכרון הקבוע שאני נושא עימי מימים אלו בשנים עברו.

למרבה האירוניה אם לא די ברגשנותי הרבה, זכיתי להימנות על אותה חבורה קדושה של המכורים לתאווה. כאילו לא היה לי די בסאת העוונות הרגילה של אדם רגיל נוספו להם משחר בגרותי חבילות חבילות של עוונות מחרידים מהחמורים ביותר בטרמינולוגיה היהודית. עוד בטרם מלאו לי 14 שנים כבר ידעתי לשנן בשפתיים דולקות ובאימה גדולה את אמרות חז"ל אודות העוון המר והנמהר, על הנחמים באלים ומוציאי שז"ל שכל אילי נביות שבעולם ותיקוני החטא לא יספיקו לתקן קצה קצהו של עוון אחד בקטגוריה נוראה זו. קשה לי לשכוח את האובססיה המזוכיסטית שפיתחתי מאז אותה תקופה לחפש ספרים העוסקים דווקא בחומרת המעשים והקושי לתקנן. מספר ראשית חכמה שער היראה ועד למספר הצומות ותיקוני התשובה לבעל הרוקח, המעוררים צמרמורת.

נו, אז מה קורה כאשר נפגשת לה רגשנות יתר בצורך להתמודד עם אתגרים רוחניים חריגים שכאלה? התוצאה המתבקשת היא פיצוץ רב עצמה שמפרק כל חלקה טובה בנפש. אין למעשה כל דרך אחרת למנוע את הדבר הנורא הזה בו בזמן שאני מנסה מאות ואלפי פעמים להפסיק את המעשים האלה, מתחנן מבקש ומתייאש ושוב מגיע לימים הנוראיים אכול עד לשד עצמותי, רועד כעלה נידף. זר שאינו נמנה על חבורת הקודש דנן לא יבין לעולם את הצער הנורא נחלת מכורי התאווה. כל תנועה בנפש שמטרתה העצמת משמעות החטא פועלת כבומרנג אכזרי ומעמיקה יותר את מצולות התאווה והייאוש.

אין כל פלא שדווקא כאשר הצלחתי להרפות מאחיזתה הלופתת של האשמה הנוראה. רק אז החלה האובססיה להרפות ממני. ככל שהפנמתי שכל הסיפור הזה אינו נובע מרשעות צרופה אלא אומללות מעוררת רחמים, או אז החלה ההחלמה להפציע. אותה תנועה אומללה בנפש שהחרידה אותי בכל פעם היא זו אשר תדלקה באופן קבוע את האובססיה. הידיעה שאין לי סיכוי לצאת אי פעם מהמעשים הנוראיים האלו גרמה לחוסר אונים ולא הותירה לי אלא לצרוך שוב בכל פעם את סמי ההרגעה, סוג של קנביס רפואי לחולה סופני.

התובנה המיוחדת כל כך שאני סובל מאובססיה חסרת שליטה הגורמת לי לחזור על אותם מעשים פתחה לי צוהר של הבנה לכל מה שעבר עלי כל כך הרבה שנים. עיון מתמשך בתובנה זו רק חיזק את הדברים ביתדות של ברזל. לא הגיוני לחלוטין שמישהו שסובל כל כך ממשהו יעשה אותו מרצונו החפשי סתם כך. מאותו הרגע שהבנתי את זה התחיל תהליך ארוך ומתמשך של קבלה עצמית. התחלתי להבין את מה שקורה איתי, את המניעים הנסתרים הגורמים לחוסר השקט שבסופו נמצא מימוש התאווה.

מהותו של תהליך זה גורמת לחשיבה מחודשת בכל הקשר שלי עם בורא עולם, רצונו ממני ותפקידי בחיים. מהו רצונו של אלוקים מאיתי, האם לשקוע במ"ט שערי יגון ואנחה, להלקות את עצמי בשבטים של אש אשר יביאו אותי עד מהרה לייאוש ומשם הדרך לתהום סלולה וברורה. או שמא עלי לשמור על איזון רגשות ולא להיכנס למקומות שלא הועילו לי מעולם? מה יכול במצבי לגרום את הפסקת המעשים שעשיתי אם מתוך חטא או מחלה או מה שזה לא יהיה. אם אשפוט על פי 25 השנים האחרונות התשובה די ברורה והיא, קבלת העובדה הבסיסית שאינני יכול להתייחס לכל זה כשאר האנשים, זה אף פעם לא הצליח כשניסיתי את זה, רק הביא לתוצאה הפוכה והרסנית.

המציאות בשלוש השנים האחרונות הוכיחה מעל לכל ספק כי דווקא התייחסות מתוך שלווה היא זו שגורמת לחיים שפויים בגשמיות וברוחניות. במיוחד בימים אלו בהם ליבו של כל יהודי פועם בעצמה יתירה וסף החרדה עולה, דווקא כעת הזמן לעשות רק את מה שצריך. "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו" דורשי רשומות אמרו, אל תעשה צעדים גדולים מדי מכפי יכולתך, דבר שיגרום לך לצניחה כואבת ולכישלון בעניינים שבערווה.

לא תמיד מה שנראה בעיניים פשוטות, הוא רצונו של אלוקים. במבחן התוצאה דרך חיים זו הביאה אותי לניצחון גובר והולך על התאווה ועל פגמי האופי ומשאירה אותי נקי ומפוכח כבר תקופה ארוכה כפי שלא הייתי מעולם, די ברור לי שזהו רצונו של אלוקים. אותן מאות רבות של נפילות שנמנעו ממני מסמנות לי את הנתיב להמשיך הלאה בדרך ההחלמה.

אחרי החטא מתגלה הנחש בדמות נוספת – כידיד וכמציל. עכשיו הוא אומר: "הרי כבר אין לך סיכוי לעולם-הבא, ה' הרי כבר לא אוהב אותך, אז לפחות תיהנה מהעולם-הזה"! ואת זה האדם מקבל ממש כהצלה.

האומללות שאחרי החטא היא כל-כך גדולה, שהאדם מוכרח להתנחם במשהו. אצל הקב"ה אין לו סיכוי, כמו שכבר הוכיח לו הנחש, ובלית ברירה הוא פונה אל התענוגות שהנחש מציע לו, ומתנחם בהם. לא שהוא רוצה בהם מצד עצמם, הוא באמת רוצה טוב בכל מאודו, אבל אל הטוב הרי אין לו גישה. כך מלפף אותו הנחש ומכריח אותו להתאזרח יותר ויותר בעולמות הטומאה, להיות תלוי במה שהם מציעים ולהיות חלק מהם.

חטא, ייאוש, פיתוי... חטא, ייאוש, פיתוי...