לצפיה בוידאו לחץ כאן

מה נשתנה האלול הזה מכל 'האלולים'? שבכל האלולים פחדתי עד מוות מיום הדין. ובאלול הזה לא. השנה בזכות 'שמור עינך', אינני פוחד.

כרטיס הביקור שלי: נמצא עמוק בעשור הרביעי לחיי, מנסה לחיות על פי השולחן ערוך, מאמין באמת שתורת ישראל היא הערך העליון, ושיש מנהיג לעולם של שכר ועונש. יסודות אלו ועוד נוצקו לנשמתי בכור ההיתוך היהודי בו צמחתי, זו המסגרת שלתוכה זכיתי ובניתי את ביתי ונישואי. גם את ילדי הנני משתדל לגדל באופן דומה, אציין עוד שאני נושא במשרה תורנית נחשבת.

השורדים עד כאן לבטח יתהו - אז מה הבעיה?

שאלה נפלאה, גם אני שאלתי אותה לא מעט. במיוחד כשניסיתי לשוב מכפילותי, כשפשטתי את דמותי האחרת, כשללא הצלחה טבעתי עוד בבוץ. הקשיים הופיעו עוד לפני כן, לא כאן המקום והזמן לפרט, אבל בגדול, "הבעיה" הופיעה לאחר הבר מצווה, בהתחלה לא הבנתי הרבה ממה שקרה איתי, כן הרגשתי שזה לא משהו שכדאי לדבר עליו, בהמשך קלטתי שזהו "העוון המר", הבטחתי לעצמי ולבוראי שלא עוד. די. וזהו החזיק מעמד יפה מאוד. עד שלא.

פניתי לרבנים בישיבה ומחוצה לה וקיבלתי סדר תשובה שעזר לי מאוד, עד שלא. אחת לכמה זמן "הבעיה" התעוררה. לא עזרו לי כל הניחומים שזו "הבעיה" של כל הדור האחרון וגם בזה שלפני ולפני פניו, כשההתקפה באה, ומעת לעת היא באה, הפכתי לפקעת עצבים. בלי יכולת להתרכז. ממש כאילו נכנס בי 'דיבוק'. היתה לי דרך אחת ויחידה להיפטר ממנו...

האשמה הבושה וחוסר הערך שצצו תמיד אחרי ייאשו אותי לגמרי. הפער בין התחושה לפני – אני חייב אחרת אשתגע. לבין הכלומניקיות שאחר כך לא מנע ממני אף פעם את הזוועה. בכל שנה כשהימים הנוראים התקרבו, העוצמה של "הבעיה" התגברה. היו זמנים שחשבתי שזה הקיץ. אבל אלול חורפי במיוחד לאחר שנה מעוברת, הפריך את המחשבה הזו.

לא יכולתי להתעלם מהעובדות – ארבעים היום שמשה עלה להר בפעם השלישית – מכט' אב עד לאחר יום הכיפורים, הימים בהם המלך בשדה נגיש לכל, הפכו עבורי לימים של התבוססות בשדה קטל, מוקשים התפוצצו תחתי ללא הרף, נפלתי תמיד שדוד, לעיתים הצלחתי להמתין קצת יותר זמן, עד שהסתיימו... שמעתי את 'סלחתי כדבריך', ולשנה הבאה בירושלים הבנויה ולא יכולתי לשאת את עצמי, בכי התמרורים בתפילה זכה צימרר אותי, נרגעתי רק כשחזרתי לשם שוב.

הרגשתי שיש בימים הללו משהו נוסף. החברים 'בשמור עינך' ידעו להסביר לי מהו 'המשהו הזה' – החבר'ה הנהדרים שם פשוט ידעו מי אני מבלי שהכירו אותי, לבטים שגרו במוחי וליבי מיום עומדי על דעתי, קושיות קיומיות, קיבלו מענה מיידי, המלאכים הללו חלקו איתי את הנסיון האישי שלהם. לא הטיפו לי מוסר, לא הבטיחו לי גהינום, הסבירו לי בפשטות ש"הבעיה" לא דומה בכלל לבעיה של הדור, זו לא עבירה בלבד, יש באמת ערך מוסף לימים הנוראים, פחד.

אתה פשוט מרגיע את הפחד שלך עם מה שגרם לך אותו מלכתחילה, כך אמר לי אחד מהם, אחרי עוד סשן של "אתם וההמצאות של דור שלישי וחצי", והמשיך: תגיד, גם לחוזר בתשובה שעכשיו התחיל להניח תפילין ועושה את הצעדים הראשונים בשמירת כשרות, טהמ"ש ושבת, מסבירים איזה עונשים מחכים לו שם למעלה על כל התרי"ג שעבר? תאמר לי, הוסיף, הולכים איתו לדיר ולרפת בכדי שיבחר את כל האשמות, החטאות והעולות בכדי שידע מה עשה ועל מה יש לו לכפר? עזוב את זה עכשיו! זה לא מועיל, רק מזיק.

גם אם אתה זקוק לתשובה כמו כל יהודי, זה, עכשיו, לא הזמן. הרהורי "התשובה" הללו שולחים אותך שוב לשם, מספיק. הקשבתי לו, זו הסיבה שלאלול הזה יש 'מה נשתנה', איני מחליט על דעת עצמי, אני מתייעץ, הציעו לי להתמקד במה שאני יכול להכיל עכשיו, במה שצריך להעשות על ידי כדי שלא אפחד, זה לא שכנוע עצמי שגוי, זו הכרת העצמי. אני לא מספר לעצמי סיפורים כדי שאאמין להם, אני זקוק לבורא עולם, ואני לא מצליח להתחבר אליו דרך פחד ויראה. מה עדיף, שאשאר מרוחק ממנו? אני לא יכול.

השתכנעתי שהמצב שלי הוא כמו של עולי בבל בבנין בית המקדש השני, בתוך שבעים שנה מעת שהגלם נבוכנדצר בבלה, הם שכחו כמעט הכל, אפילו שיש דבר כזה שנקרא ראש השנה, עומד לו נחמיה (כדאי לקרוא בפנים - פ"ח) ומספר להם שיש כזה יום, רגעים אחרי שהתחיל להסביר להם מהו היום הזה, הוא עצר, יותר נכון בכים הנורא עצר אותו, לא נותר לו אלא להרגיעם,"אכלו משמנים ושתו ממתקים כי קדוש היום לאדונינו", עבורכם זהו יום של שמחה, לא של פחד, ולא בגלל שאינו מפחיד, אתם אינכם יכולים או צריכים כרגע לפחד. חדוות השם היא מעוזכם.

לפני זמן, ביום הדין נגזר דיני לחיים, זכיתי והכרתי את 'שמור עיניך', שם למדתי להפסיק לפחד, ולהתחיל לאהוב.

ומה איתך?

לחברים של AA (אלכוהוליסטים אנונימיים) יש גם AAA. שלושת ה-A הם Awareness Acceptance Action, שזה מודעות, קבלה ועשיה. שלושת השלבים האלו הם חיוניים בהמון מקומות ומצבים שונים בחיים בכלל ובהחלמה בפרט, ואם חסר אחד, לא משנה האם זה הראשון השני או השלישי, אז התוצאה תהיה בעייתית.

הכל מתחיל במודעות. לצורך הענין אכתוב על המודעות שלי לבעיה הבוערת - התאווה, אבל כמובן שהדברים נכונים לגבי כל בעיה אחרת בחיים. לא לחינם אמרו חז"ל שידיעת המחלה הינה חצי תרופה. מחד, הידיעה עצמה היא חצי, ומאידך - היא רק חצי... לא יותר אבל גם לא פחות. במשך הרבה שנים לא ממש ידעתי שיש לי בעיה. מצד אחד ברור שידעתי שמשהו לא בסדר, אבל מצד שני לא ידעתי מה לא בסדר. חשבתי שכולם כמוני (מי לא אוהב תאוה? הרי כל שלט פרסומת מציג משהו חשוף כדי למשוך את העין והלב), ולא יכולתי להבין שיש לי בעיה רצינית.

אבל הגיע השלב בו לא יכולתי להמשיך להתכחש לבעיה שלי, ופניתי לקבלת עזרה. כשהגעתי לפסיכולוג, הוא בעצם עשה את הדבר הפשוט ביותר: הוא אמר לי שיש לי בעיה. זה נשמע מוזר כי הרי פניתי אליו בגלל שהיתה לי בעיה, אבל הוא גם נתן לבעיה שם ותיאור, וכך סוף סוף "ידעתי" באמת שיש לי בעיה. הוא הסביר לי את ההבדל ביני לבין כל אדם אחר, והדביק תוית של "התמכרות" על המצח שלי.

כעת הגיע שלב הקבלה, כיון שאחרי שאני יודע שיש לי בעיה - עדיין זה בידיים שלי להחליט מה אני עושה עם זה, האם אני מקבל את זה או מחליט להתכחש לכך, להונות את עצמי, להתלונן על מר גורלי וכן הלאה. קבלה זה לא סתם "לדעת שיש לי בעיה", אלא לקבל את העובדה שאני שונה. יתירה מכך, קבלה זה אומר שההתמכרות היא לא בעיה שאני צריך לתקן, אלא משהו שהוא חלק מהחיים שלי וילווה אותי עד הקבר. זה כמו חולה בסכרת שמקבל את הבשורה, ואחרי ההלם הוא מקבל את העובדה שהוא חולה וזאת מחלה כרונית שתלווה אותו כל חייו.

על קבלה ניתן לכתוב בלי סוף, ולא לחינם מתייחסים לקבלה בתור "התשובה לכל הבעיות שלי כיום", כיון שבלי הקבלה - אין שום התקדמות לעבר פיתרון הבעיה. כל זמן שאני לא מוכן לקבל את ההתמכרות באופן מוחלט - לא אוכל לעשות את הנדרש ממני כדי להחלים. לכן אומרים בקבוצות שרק את הצעד הראשון (קבלת הבעיה) צריך לעשות באופן מושלם, ואילו את שאר הצעדים אין צורך ואין אפשרות לעשות בצורה מושלמת.

אם אני מודע לבעיה וגם מקבל אותה - אז (ורק אז) הגיע הזמן למעשים. הקבלה פותחת אותי בפני שינויים וגורמת לי להיות מוכן לעשות פעולות וצעדים שלא הייתי מוכן אליהם לולא זאת. הפעולות שבסיום הם אלו שמשלימים את התמונה ובעזרתם ניתן להחלים מהמצב שקודם לכן היה נראה חסר תקווה.

זהו עומק הנפילה – אתה מעדיף להיות חלק מזה, כי פשוט אין לך כוח. הפצע הסתבך, הכל שם אדום ורגיש עד שכמעט אי-אפשר לגעת בלי להזיק עוד יותר. עכשיו לא רק את ה' צריך לפייס, אלא בעיקר את האדם עצמו. צריך להוכיח לו ולשכנע אותו שאכן החטא נמחה בתשובה, ועכשיו הוא נורמלי, נקי ורצוי, שכן הוא לבדו כמעט אינו יכול לראות את עצמו ככזה.

זו איננה הצגה דמיונית, כל אחד יודע שזה ממש עומק העומקים של הנפש. החטא הבא מתחיל מכאן, מה'עקב' של החטא הקודם. רק כשהאדם מרגיש שהוא אבוד ושם על עצמו את החותמת: "אין סיכוי" – רק אז הוא מתחיל לחטוא באמת. הוא חוטא עוד, והחותמת נעשית עוד יותר ברורה וחמורה. עבירה גוררת עבירה – והכל בכוחו של הייאוש, אבי אבות הטומאה.