אני לא בטוח אם אני חולם או שזה אמיתי. אבל לפי החישוב שלי אני נקי נכון להיום חצי שנה.

לפני חצי שנה פלוס לא האמנתי שאני מסוגל להפסיק לתקופה של יותר מכמה ימים. אמנם ראיתי חברים שבאו ממקום יותר גרוע כביכול ממני ועלו על דרך. אבל משהו בי לא יכל להאמין שהמחשבה ש'גורלי נקשר עם התאווה' לא נכונה, ולכן הייתי בטוח שעלי זה לא יעבוד.

מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי את חיותי בחמלה ואהבה רבה. קירבתני אליך ולימדת אותי להכירך.

​אנא ממך אבא יקר, עוד יום אחד נקי, מחובר ומפוכח.

בספר הגדול (ספר הבסיס לתכנית 12 הצעדים לגמילה מהתמכרות) נכתב כי למחלה שנקראת "התמכרות" ישנם שלושה צדדים: פיזי, נפשי ורוחני. בקצרה על כל אחד מהם:

פיזי - ההתמכרות גרמה לנו להיות אלרגיים לתאווה. המוח שלי והגוף שלי מגיבים אחרת לתאווה מהתגובה של אדם רגיל. לדוגמא: אני יכול לשתות קצת אלכוהול ולהפסיק אבל האלכוהוליסט לא יכול. כאשר הוא מתחיל לגעת באלכוהול - הוא לא יודע היכן הוא יסיים את הבולמוס. אז לענין הפיזי ישנו רק פיתרון אחד: לא לגעת בתאווה בכלל. אבל זה לא יכול לעבוד כי יש לנו עוד בעיות ולמרות שאנחנו לא רוצים - אנחנו שוב ושוב חוזרים אל התאווה (בגלל המרכיבים הבאים).

נפשי - יש לנו כל מיני פגמי אופי ושאר מרעין בישין שגורמים לנו לברוח אל התאווה. גם אם לא תמיד רואים את הקשר בין המצב הנפשי, הוא בדרך כלל נמצא שם. זה כולל גם את העיוות הנפשי שאנחנו מרגישים כאשר אנחנו נמצאים מול התאווה ולא יכולים להפסיק למרות שאנחנו יודעים בדיוק את ההשלכות של זה. אנחנו מספרים לעצמנו סיפורי סבתא (או מתעלמים לחלוטין ואפילו לא טורחים לספר לעצמנו סיפורים).

רוחני - ניתוק רוחני מהמקור של חיינו. כאן חייבים הקדמה: אנחנו לא עוסקים בפן הדתי בכלל. יתכן אדם שהוא מתפלל ולומד והוא כל היום עסוק בתורה אבל הוא לא רוחני בכלל. הוא גדל דתי או חזר בתשובה או מה שזה לא יהיה, והוא מקיים את כל המצוות אבל הוא עדיין מנותק מבחינה רוחנית מאלוקים. יתכן שאני מקיים מצוות כי אני מרגיש חובה או בגלל אלף ואחת סיבות אחרות, אבל זה לא אומר שאני אדם רוחני. בנקודה אחת, רוחניות היא ההיפך מריכוז עצמי. לכן, כאשר אני מרוככז בחיפוש תועלת עצמית ואנוכיות - אני לא רוחני, ולא משנה כמה שעות למדתי גמרא או חסידות או מוסר וכמה צדקה נתתי.

הפיתרון שלנו הוא כמובן גם בפן הפיזי (כפי שהזכרתי) והוא חייב להשפיע גם על הפן הנפשי, אבל בעיקרו הוא מתבסס על הצד הרוחני. לכן הצעדים במהותם (אחרי הכניעה והאמונה שכח גדול יכול להחזיר אותי לשפיות) הם החוויה הרוחנית. זה מה שעושים בצעדים שלוש עד האחרון שבהם. בצעד השלישי אנחנו מחליטים לעשות הכל כדי לעבור חוויה רוחנית, בצעדים רביעי עד שביעי אנחנו מוכנים להתחיל לראות את המצב כפי שהוא ולהכיר בריכוז העצמי שלי שגרם לי לשאר הבעיות בחיים שלי (וזה כולל כמובן טינות ופחדים ושאר מרעין בישין), בצעדים שמיני ותשיעי אני עושה פעולות מאוד ברורות של יציאה מעצמי ויישור ההדורים עם אנשים אחרים, בצעד האחד עשרה אני מתחיל להתחבר לאלוקים באופן קבוע ובצעד השתיים עשרה אני מקדיש זמן וכח למען אנשים אחרים - שלא על מנת לקבל שום תמורה אלא אך ורק כביטוי של נתינה.

עומק המחלה הוא בדרך כלל כעומק הניתוק הרוחני. נכון שישנם אנשים שהבעיה הפיזית אצלם מאוד חמורה וישנם אנשים שיש להם בעיות נפשיות חמורות (עם או בלי קשר לתאווה), אבל עיקר עומק המחלה קשור לשאלה עד כמה אני רואה את עצמי כאלוקים. למשל במקרה שלי, העובדה שהלכתי רחוק עם התאווה היא רק סימפטום לכך שהמחלה הרוחנית שלי היא עמוקה וקשה. במשך שני עשורים התנהלתי כאילו אני אלוקים. כמובן שלא ידעתי את זה, אבל במבט לאחור הדברים נראים ברורים ביותר. הנסיון לשלוט בכל מה שזז, הטינות, העצבים, המלחמות שניהלתי עם כל העולם ואשתו, הפחדים וכן הלאה - הם שורש הבעיה שלי. אם הייתי מחובר לאלוקים - אין לי מה לפחד, לכעוס או להתעצבן. אבל אלוקים עבורי היה משהו שלא ממש קיים (בלי קשר למצוות שקיימתי או לא קיימתי), אז אני נכנסתי לנעליים שלו, וזה היה כשלון חרוץ ביותר.

זאת גם הסיבה שעיקר המאמצים שלי בהחלמה הם לא בצד הפיזי או הנפשי (למרות שאני הולך לפסיכולוג) אלא בצד הרוחני. אם אני רוצה להחלים אני צריך להיות מחובר למקור של חיי עשרים וארבע שעות ביממה. הדרך לעשות את זה היא על ידי תרגול של הצעדים ארבע ומעלה (אלא שכמובן לא אוכל לעשות אותם בלי צעד שלוש ומטה).

זאת התכנית כפי שאני מבין אותה.

בתקופה האחרונה, הטרידה אותי מאוד המחשבה על חודש אלול ועל ימי הרחמים והסליחות שעוברים לידי ואני לא קשור אליהם. לא יצא לי כמעט לבקר בבית הכנסת ולשמוע את קולות השופר ואת הסליחות שמרעידות את הלב. זכרתי שהדגים שבים רועדים בחודש אלול ואני - זה עובר ממש לידי. בתכנית למדתי שלנסות "בכוח" זה לא כל כך יעבוד לי ולכן הייתי חסר אונים...

מצד אחד התחושה שאני לא מרגיש את "אלול" ומצד שני התחושה שלא כדאי לי להילחם בזה.

דבר אחד ידעתי. אני לא רוצה לחזור לאותם הימים בהם הייתי מתרגש בסליחות ובימים הנוראים ומיד אחר כך חוזר ובגדול אל התאווה.

חשבתי לעצמי, שכנראה עדיין אין לי עדיין חודש "אלול". קודם כל אני צריך להיות בן אדם נורמלי שיהיו לי את החודשים האחרים ובסוף גם חודש אלול יגיע...

היום ישבתי עם חבר, לא מהתכנית, שמכיר את הסיפור שלי. בסוף הדברים, כשכבר יצאתי ללכת הוא אמר לי: "אתה לא צריך חודש אלול, אצלך כל השנה זה חודש אלול".

יצאתי מביתו והתחלתי לבכות. בכיתי במשך שעה מרוב התרגשות. הנחתי תפילין והתחלתי להתפלל בהתרגשות...

אני לא יודע למה, אולי דווקא בגלל שהוא חבר שלא מהתכנית, זה נגע ללבי. את הרגשת השחרור לא ניתן לתאר במילים. הוא כל כך צודק! אני יושב ומדבר אתו על כך שאני מתקרב לצעד 8 ואני רוצה לסלוח ולא יודע איך לעשות זאת בצורה כנה... דיברתי אתו איך אני יכול לקבל את הילדים שלי גם אם הם ממש לא כמו שאני הייתי רוצה. דיברתי אתו באסירותודה על מה שקיבלתי מהתכנית.

ואז הבנתי, למה ציפיתי בחודש אלול? ציפיתי לאיזה התרגשות, פנטזיה. היום, אני מקבל את עצמי. אני לא הולך לישון בלי חשבון נפש מפורט כמעט כל ערב וכמה פעמים ביום. אני מבקש סליחה ממי שאני צריך, סליחה כנה. אני מצליח להיות מחובר יותר עם אשתי והילדים, לדעת לקבל את עצמי גם כשאני טועה. כל כך הרבה דברים שלא ידעתי בזמן שהייתי קם לפנות בוקר וצורח את ה"סליחות".

האם זה לא חשבון נפש?

אז היום אולי אני לא קם כל בוקר לסליחות, אבל כל כך רוצה לדעת לסלוח ואולי אז גם אוכל לבקש מה' שיסלח לי.

כשאומרים שהחטא הקדמון של עץ הדעת הוא אבי מציאות החטא בעולם, לא מתכוונים לחטא עצמו, אלא לזרע הייאוש שטמן הנחש בלב האדם. לכן הוא נקרא 'חטא קדמון', כי הקדמוניות שבו היא היא עצם החטא. זה שיש חטא שמלווה את העולם מאז ומקדם, ועדיין הוא ממשיך להיזכר ולהשפיע מבלי שיימחה בתשובה נכונה – הוא חטא איום ונורא. אם האדם היה דוחה את הזרע הזה מלבו ומפסיק להרעיל את עצמו – היה הרצף של מציאות החטא בעולם נקטע בעודו באיבו. וכיוון שאינו דוחה, הרי כמו השאור שבעיסה הוא תופח ומתפיח את העיסה כולה, ומעכב אותנו מלעשות רצון אבינו שבשמים.