מטהר טמאים ומטמא טהורים

מנסיון במקומות רבים, כל פעם שמדברים על לימוד זכות זה מעורר מצוקה אצל השומעים. אמנם, פעמים רבות המצוקה בעצמה מעידה על הצורך העמוק בדברי נחמה מפני חולשת הנפש וחוליה, ומפני חוסר אמון האדם בעצמו. כשמספרים למישהו עד כמה הוא טוב באמת, והוא מסרב להאמין, יכול מי שאוזנו רגישה לשמוע מאחורי ההתקוממות צלילים מתחננים ומבקשים: "אנא אמור זאת שוב, התעקש לומר לי כמה אני טוב וכמה אני יקר בעיני ה', עד שאאמין". מפני כך באים ההתרסה וחוסר המוכנות לקבל, - כדי לשמוע שוב ושוב את המילים המלטפות. ההתנגדות אם כן היא כיסוי להפך הגמור ממנה וכך ראוי להתייחס אליה.

אמנם, מצד אחר עלול להיות בסירוב לשמוע מילות נחמה חולי עמוק, אמירה המרעישה באוזנינו: "לי זה לא שייך, אני באמת אבוד". מניין הדבר נובע? מסוד עמוק המלפף את חיינו, מדכדך את רוחנו ועושה את מלאכתו בלא להותיר לנו רווח לזהות את האיוולת שבה אנו שקועים. אדם מרגיש שיותר טוב להיות מסכן, אומלל ומעורר רחמים, מאשר להיות מאושר ושמח, כי בתור מסכן מעניקים לו תשומת לב, ומסייעים לו, מבינים את מצבו ומוותרים לו על הצורך לפעול ולתקן, ואילו בתור מאושר הוא צריך לעמוד לבד. כמו ילד קטן שמתעורר ומגלה שהכל רטוב, והוא לא רוצה אפילו לצאת מזה – כי אם יזיזו את השמיכה ויתחילו לטפל בזה, יהיה לו פחות נעים. התנגדות לדברי העידוד ולימוד הזכות שבאה כדי לפטור מעשייה היא וודאי שיקרית ואסורה, והיתכסותה באיצטלה צדקנית מעושה, של תביעת תשובה מעולה, דורשת עין פקוחה ועמוקה כדי לשרשה מקרבינו, כדי להוסיף אומץ, גבורה ואמון בכוחנו ויכולתנו לתקן ולרפא את מומינו בעז"ה.

ואולם מעבר לשני העניינים המנויים לעיל, יש בהתנגדות הזאת גם צד אמיתי. אדם מרגיש שכשמרגיעים אותו, כוחות העשייה והתיקון שלו לא באים לידי ביטוי. הוא באמת רוצה להילחם ולא רוצה שרק נרגיע אותו ונאמר לו שהוא טוב. אם מפני כך הסירוב לעסוק בלימוד הזכות, הרי אדרבה, יש בכך עדות על כך שהייאוש לא חלחל לקרבו של האדם ושיש בו בריאות עמוקה, אמון בכוחותיו, אמון בחיים ואמון בתשובה.

לכן צריך לדעת שעבודת לימוד הזכות על עצמך צריכה איזון רגיש. לפעמים היא טובה והכרחית, ולפעמים היא יכולה להפריע ולעכב את התשובה.

דרש ר' יהודה ברבי נחמני, מתורגמניה דריש לקיש – מאי דכתיב "אל תאמינו ברע, אל תבטחו באלוף"[1] – אם יאמר לך יצר הרע חטוא והקב"ה מוחל – אל תאמן.[2]

תשובה מאוזנת ונכונה "נותנת לאדם מנוחה וכובד ראש כאחד"[3] כלל ראשון הוא שמיקומו של לימוד זכות הוא רק לאחר תשובה. צריך להרגיש את הכאב של החטא, לתת לו מקום – כי הוא עצמו עיקר תהליך התשובה. כלל שני הוא להכיר את מקומך באמת, לדעת מתי אתה צריך לחזק את עצמך באמונת הטוב שבך, ומתי אתה כבר עומד על הרגליים ויכול לעבוד גם אחרת.

כך מלמד ר' נתן על תורת רבו[4]:

כי זאת הבחינה מה שדן את עצמו לכף זכות ומוצא בעצמו נקודות טובות, זאת הבחינה מטהרת טמאים ומטמאת טהורים. כי מי שהוא במדרגה התחתונה צריך דווקא למצוא זכות בעצמו כדי שלא יפול לגמרי ח"ו, ועיקר טהרתו ותשובתו על ידי זה דייקא.

אבל מי שהוא טהור, כשיחזיק עצמו במדרגת הטוב בודאי נפגם על ידי זה, כי יפול לגדלות ח"ו. וכמו שאמרו רז"ל: "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע". ועל כן אמרו כרשע ולא רשע גמור ח"ו, כי אסור להחזיק עצמו לרשע גמור ח"ו, רק אדרבא כשנדמה לו שהוא רשע גמור ח"ו, ואפילו אם האמת הוא כך ח"ו, אף-על-פי כן צריך לחפש ולבקש למצוא בעצמו נקודה טובה, לבל יהיה ח"ו רשע גמור כנ"ל. ועל-ידי זה נטהר וזוכה לתשובה …

יש שני צדדים למטבע. יש מי שהוא 'טמא-מת': הוא דן את עצמו ברותחין וחושב שהוא רשע גמור, ולכן טומאת החטא שבו מצליחה להמית אותו ולבטל ממנו את היכולת להתייצב בכיוון חיובי. הוא צריך להשתמש בכלי של לימוד זכות על עצמו, ורק על ידו יוכל לזכות לתשובה. אבל יש מי שהוא בריא, ואזי לימוד הזכות רק יפריע לו להתקדם וירפה את ידיו מלעבוד – יגרום לו טומאה נוספת.

כנגד שני הצדדים האלה אנו מוצאים גם בדברי חז"ל שני כיוונים – במקומות אחדים הם מדברים על הטוב, כמו שראינו, ומסבירים את עדיפותו המהותית על הרע, ובמקומות אחרים הם מדברים על הרע וממחישים בחריפות את הפגמים הנוראים שהוא גורם.

כשמדברים על הרע – מדברים לאנשים בריאים. באופן מתוקן ובריא לא היינו צריכים להתמקד כל-כך בטוב, שהוא ברור ומובן ממילא. כשחוטאים, הנפש מרגישה את הכאב ושבה בתשובה, וזהו. להתחיל להגיד לה שבאמת היא טובה וכו' רק יזיק לה ויגרום לה רפיון ידיים.

כשמדברים על הטוב – מדברים לחולים. למי שההסתר הרעיל לו את הנשמה ועכשיו הוא רואה רק רע בכל מקום. כמו אפר פרה אדומה – גם העיסוק הזה של לדון לכף זכות את האדם עצמו, יכול לטהר טמאים ולטמא טהורים. לבריאים הוא מסוכן ולחולים הוא הכרחי, אמנם צריך לדעת שרובנו המוחלט בגדר חולים שצריכים לעסוק בו עוד ועוד[5], עד שנשתכנע מדברי חז"ל, שנדע ונרגיש שהקב"ה טוב ושהוא קרוב אלינו באמת.