מה נשתנה השנה הזו מכל קודמותיה? כל שנה בפרוס הימים הנוראים הייתי מתמלא ביאוש ובתקווה, בתקווה לשינוי, וביאוש משתק שכלום לא ישתנה. במשך שנים רבות האמנתי באמת ובתמים שהפעם זה יהיה שונה, השנה אני אצא מזה. למדתי מוסר, עשיתי חשבון נפש, התחזקתי בתפילה והתמדתי בתורה, ודקדקתי במצוות, הרגשתי שיש לי סיכוי לשינוי, שוב ושוב טיפסתי לפסגות רוחניים, עם שאיפה עזה להשאר בפיסגה, ושוב ושוב התרסקתי אל קרקע המציאות בהתפכחות כואבת, לכל המאוחר בחול המועד סוכות.

כפי שאתה יודע אבי אוהבי, תחושת הריקנות האיומה, החלל האין סופי שנפער בקרבי כל שנה מחדש, גרמו לי לברוח רחוק ככל האפשר אל עולם דמיוני שבו היה לי טוב כל כך ורע כל כך, "וגם הנפש לא תמלא".

ואז אחרי כ"כ הרבה נסיונות כושלים לבסס קרבת אלוקים, התייאשתי סופית וחדלתי לנסות. והימים הנוראים הפכו לאיומים, סיוט מעיק של מצפון משתק וחוסר תקווה איום, החידלון בהתגלמותו... הייתי קרוע בבריחה ממך, ללא תכלית וללא תיכלה במעגל איימים של הזנת התאווה בריחה ופורקן.

ואילו בשנה זו קרה משהו שלא קרה לי מעולם. ניתנה לי ההזדמנות שהפעם זה באמת יהיה שונה. הרי בשנה זו זכיתי במתת חינם ללא שום היתערותא דלתתא, אתה אבי היקר הושטת יד מלטפת, ושלפת אותי ממעמקי המדמנה, בעומק ביצת חיי העכורים, רחצת אותי בחמלתך , הובלת אותי ביד אוהבת אל דרך התשובה לצעוד בדרך העולה בית א-ל.

נתת לי את חיי במתנה.

אני עומד לפני ראש השנה יום כיפור וסוכות, ואני בוחן אותם במשקפי התוכנית, ואני רואה בחוש את הדרך לחיים מאושרים בקרבת אלוקים לשוב לחיות בצילו.

ראש השנה - להמליך אותך עלי, להבין שאני לבד אני כשלון הכל ממך ואתה יכול ותעשה כשאבקש, צעדים 1,2,3.

עשרת ימי תשובה ויום כיפור - חשבון נפש נוקב וחסר פחד, וידוי, נכונות לשינוי, בקשה ממך שתשחרר אותי מפגמי, נכונות לסלוח, ויום כיפור שאינו מכפר עד שירצה את חברו, צעדים 4,5,6,7,8,9.

סוכות = הביצוע ביום יום החיים בצילא דמהימנותא, שיפור הקשר ההכרתי עם אלוקים, והעזרה לזולת, צעדים 10,11,12.

אבא אוהב, אני כל כך רוצה לחוש את קרבתך ואת אהבתך, אנא עזור לי כי לבד אני לא יכול.

יש שאלות שאין עליהם תשובה, כנראה. בדיוק כמו השאלה איך לא זרקת אותי מכל המדרגות אחרי כל מה שעשיתי, כאילו - אני הייתי עושה את זה אם הייתי במקומך, אבל אתה, איכשהו, כנראה רואה את הדברים אחרת. אין לי הסבר אחר, אבא בשמיים ובארץ, מלבד ההסבר הזה.

אבל אני חייב להוסיף משהו, בשנים שעברו, הימים הנוראים שאנחנו מתקרבים אליהם היו בשבילי ימים בהם הרשיתי לעצמי לנקב את המחסום הזה, שסתם את הטירוף שבו חייתי. בימים אלה נתתי לעצמי לבטא ולצעוק אודות ייסורי הגוף והנפש שנגרמו ממנו.

כיום אני מבין, שלמרות הטהרה וקידוש הרצון שאולי היו בהם, בה במידה היה בהם יאוש.

נכון, בכיתי. הרבה.

נכון, למדתי להתפלל אליך במילים שלי, בווידויים שלי - תמיד צחקתי בליבי על דלות האסוציאציות שיש בווידויים המבוארים, בדף האישי שכתבתי לך בערבי יום כיפור.

נכון, אי אפשר להכחיש את עוצמת הרצון שהתגלתה בי באותם הזמנים.

אבל היכן שהוא מאחורי הרצון, ארב לו היאוש. ידעתי שזה לא יחזיק. גיליתי שאני רוצה, זה נכון, ואתה יודע שהגילוי הזה הוא שעזר לי להישאר קשור אליך בכל השנים האלה, אבל כנראה שלפעמים לגלות את הרצון זה לא מספיק. צריך גם להאמין שהוא יכול להתממש במציאות. ולא האמנתי. עד היום אני לא מאמין.

השנה, אבא, אני ניגש אליך אחרת, כשאקרא בתפילתי - 'מלוך על כל העולם כולו בכבודך' אתכוון לכך בכל ליבי, מלוך, אבא, על עולמי הקטן והשבור, בלי זה, לא רק שאשאר כלי מלא בושה וכלימה, אפילו כלי לא אשאר - אהיה רק שבר כלי.

כשאשמע את קול שופרך קורא את רצונך העליון, זה לא יהיה תיאורטי, רצונך יעשה, אבא ולא רצוני.

כשאקרא כיצד זכרת את נוח, אזכר בדמעות בכל הפעמים בהם מאיזוהי שהיא סיבה שאני לא מבין, זכרת גם אותי, האמנת ביכולת שלי בכל זאת להתקדם, והענקת לי עוד הזדמנות, ועוד אחת, ועוד אחת, אזכר בפעמים בהם האינטרנט בדיוק נכבה, והסרט שהורדתי בדיוק היה סרט ווירוס ולא סרט פורנו, והפעמים בהם אשתי התקשרה, ואלו בהם הילד בכה בדיוק כשהייתי באמצע, וכל הפעמים בהם משום מה בחרת להציל אותי.

כשאצעק ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה, כבר לא אדמיין את חוט הגרדום של התאווה ואת התשובה שבאורח קסם תצילני מידו.

ארגיש את זה הרבה יותר חי, החזרה אל הקשר אתך, היכולת להעניק מעצמי לאחרים ולהפסיק להיות מרוכז בעצמי, היכולת לראות אותך ולכוון את צעדי על פי רצונך, הם עצמם פשוט מעבירים את רוע ההתמכרות שאורבת בתוכי.

הדבר היחיד שאשאיר מחוץ לראש השנה, כמו שביקשת ממני, זה את הווידויים. זה לא המקום לפרוש את ההיסטוריה שלי. לא. בשביל זה הענקת לי בחסדך עוד עשרה ימים. את הצעד הראשון שלי עוד אמסור לך, בלב שבור מתמיד, ביום הכיפורים המתקרב. ותדע לך, שאני יודע שזו תהיה הפעם הראשונה שבה אני באמת מבין היכן אני עומד כיום, והיכן הייתי. עד כמה עמוק וכמה רחב התבוססתי בתוך ההתמכרות.

את זה עוד אעשה, אבל לא בראש השנה. בראש השנה, כמו שביקשת ממני בכמה מקומות, אתייחס יותר אל המכלול.