נסעתי עם אשתי ברכב והיא שמעה אותי משוחח עם חבר יקר שזכיתי להיות הספונסר שלו – היא לא ידעה עם מי אני משוחח – הייתי בדיבורית באוזן – אבל כן היה ברור לה על מה אנחנו מדברים, הוא שוב הלך לאבדון, החליט לראות פורנו (הפעם הוא הופתע על ידי בן משפחה) נשרפתי, שמעתי איש כבוי, גמור. תבינו הבנאדם מבריק, איש מקסים, ופתאום השימוש הרג אותו.

אשתי שתקה, רואה אותי בכאבי, ואז זרקה לי, תגיד, כתבת פעם על השימוש בחגים? לא, עניתי, אתה לא חושב שזה זמן שמצריך התייחסות מיוחדת? צודקת, צריך. וידעתי מה הפוסט הבא שאני הולך לכתוב, הנני תפילה שיהיו הדברים לתועלת.

לרבים מאיתנו 'החגים' מרגישים כמו ים המלח, לא רק בגלל המקום הנמוך שאליו לא מעט מכורים יורדים בהם, אלא בגלל שכמו בים המלח המקורי, ככל שיש לך יותר פצעים זה שורף יותר... וזה בכלל לא משנה מי פצע אותך, והיכן נפצעת. זה פשוט שורף. כן, אשמה שורפת, בושה בוערת, והפחד, אוהו, זה כבר טיגון בשמן עמוק.

מעבר לפציעה בנשמה, ישנו מרכיב חשוב נוסף באישיותנו שספג גם הוא מהלומות כבירות, הרגש - לחלק מאיתנו הנזק הוא בלתי הפיך, ולכל הדעות מדובר בתהליך ארוך תובעני ולא פשוט, שמצריך נכונות לפעולות מנוגדות להרגלים רבי שנים, והתמדה רבה, חוסר היציבות עלול להיגרר לחוסר עקביות שיתקע ויאריך את התהליך.

כל התרגשות שאינה מבוקרת, שלא תנותב נכון, עלולה לעלות למכור בנקיונו. חד וחלק. אנחנו מדברים על אינסטינקטים, כשם שמוכה שהורגל שצועקים עליו ומכים אותו, מרים את ידיו להתגונן כשהוא שומע קול צעקה, כך המכור פונה אל התאווה בכל פעם 'שהמערכת' שלו שומעת 'צעקה'. אלו הם עובדות, אדם חכם לא יתווכח עם המציאות.

הימים שאנו נמצאים עם משפחותינו, מורכבים, ראשית יש לנו פשוט יותר שעות עם מי שמסומן במודע או בתת מודע, 'במערכת' שלנו כגורם חלקי ואף למעלה מזה לכאב, שהיה מנת חלקינו, אל נתפלא אם נחוש עוינות, כן ננסה לזכור שאם נשמור אותה ולא נרפה ממנה היא עלולה להרוג אותנו – לא סתם נכתב בספר הגדול שהטינה היא עניין של חיים ומוות, לאלכוהוליסטים היא רעל. (עמ' 57)

ומעבר לזה יש את תחושת חוסר השייכות, כולם מארחים ומתארחים ולי בא לקפוץ מהגג מכל המשפחתיות המעושה והדביקה הזו, תוסיפו לזה שיש יותר זמן פנוי... הגיהנום פותח מחדש את שעריו... תראו לי מכור עם זמן פנוי ואראה לכם איך הוא חוזר להשתמש.

העובדה שאני חסר כח לא אומרת שאשב רגל על רגל ואתן למפעל חיי – לתהליך ההחלמה, לחוות חוויות רוחניות להתמוטט בבין הזמנים, בימי החגים, כן, אני מאמין בכל ליבי, שהכח העליון הוא הרופא לשבורי לב, הוא חבש את פצעי, ממנו הגיעה היכול להכיל ולסלוח, אבל לגבי השתדלות , בשורות הבאות אחלוק עמכם את ניסיוני, מתאים קחו, משעמם או עקום מבחינתכם השליכו.

מה שעובד לי: להתפלל בלי סוף, לדבר עם הכח העליון במילים שלי, אבאל'ה תעזור לי, אני לא יכול לבד. רק אתה יכול להציל אותי מעצמי. זה מצליח.

אני משתדל 'לצאת מעצמי', לתת - לא חשוב מה ולמה, עדיף כמה שיותר. רוצים עזרה, קחו, שמתי לב שאני מתמלא בעיקר כשאני נותן. לנקות לסדר, לא כעבד אלא כמי שרוצה להיות בן חורין מהתאווה. חוצמיזה עובדה היא , שכשאני עסוק בלתת יש לי פחות זמן לאכול לעצמי את הראש. ואני מרגיש איכשהו שייך. אני הופך להיות חלק.

אני משתדל להימנע מויכוחים וחיכוכים. למה? כי אני מרגיש גרוע אחריהם. במיוחד כשנצחתי. ובדרך כלל הם יוצאי מכלל שליטה והופכים את האוירה לעכורה. למרות שזה חשוב, החג אינו הזמן הנכון לשנות ולחנך אף בן משפחה שאינו ילדי הביולוגי, וגם אותם במידה שהייתי רוצה שיעשו זאת עימי.

להתחייב להחלמה, לא להשאיר זמן פנוי, אני כבר אראה מה לעשות... שם המחלה שלי חוגגת, להיצמד ככל האפשר לאנשים שיודעים באמת מי אני.

לא לצאת לטייל 'סתם' – מצאתי את עצמי במקומות שלא תכננתי להגיע אליהם. יוצא מהבית רק עם תוכנית ברורה. אם יש לי 'סטיות' מהתכנון המקורי, הנני משתף בהם מישהו שיודע את האמת עלי, הוא יכול להתריע בפני שאני מספר לי סיפורים... (זו הסיבה שעלי לחזור לשפיות, יש פעמים שאיני רואה את עצמי באור נכון.)

שיהיו לנו הכנות שלוות, שנרגיש בנח עם עצמנו ועם הסובבים אותנו, ואז נחוש שמחה אמיתית.

ולישרי לב, שמחה - שמחה אמיתית באה אחרי שהלב ישר.

במוצאי הצום, אחרי שעות שאני עומד שליח ציבור, והשירה ובית הכנסת הצפוף, היה לי כמובן חם והזעתי, ואז יצאתי החוצה אל הרחוב הקר ומיד עלתה לי מחשבה בראש שזה לא טוב כי אני עלול להצטנן מהמעבר מהחום אל הקור. באותו רגע ידעתי על מה אכתוב הלילה, ידעתי שאכתוב על הדרך בה הצטננתי לא רק באופן פיזי אל בעיקר באופן רוחני, על הדרך בה המחלה שלי החמירה עם כל נסיון נוסף להתעלות ולהתחבר לקדושה.

הנה, יום כיפור לפני שנה. שמע ישראל, ברוך שם, ה' הוא האלוקים. אני מתרגש באמת, מתחנן אל אלוקים שהשנה הזאת תהיה שונה, שאחרי יום כיפור לא יקרה לי מה שקרה לי אחרי ראש השנה. שלפחות השנה, אצליח לא ליפול ולא להגיע למקומות שאני לא רוצה להיות בהם. אני בוכה. פעם בשנה שבה אני נותן לעצמי לבכות זה הפעם, רגע לפני צאת הצום. אצלנו מנגנים ניגון סוער בקטע שלפני התקיעה, ובו אני נותן דרור לדמעותי ומתחנן לקבל כח להפסיק כבר. מתפללים ערבית, עושים הבדלה וטועמים משהו ואז אני יוצא החוצה אל הרחוב, אבל למרבה הפלא, בזמן שאני "תפסתי מלאכים", בחוץ עולם כמנהגו נוהג. איזה הלם זה ואיזה מכת קור קיבלתי. החום הגדול וההתלהבות עדיין מפעפעים בצד אחד של הלב, אבל הצד השני כבר מושך להביט ולהתחיל לפזול.

לא משנה אם זה החזיק עד סוכות או שזה לא שרד אפילו עד שם, הנקודה היא שבסופו של דבר שוב הייתי שם. ואז, בימים של קרח נורא, אני מנסה לחשוב על החום של יום כיפור, על ההתרגשות של תפילת נעילה, על הבכיות של הניגון הסוער. משהו לא היה נראה לי הגיוני (היום אני מבין שזה מאוד הגיוני). האם "אני" הוא זה שרוצה להתעלות ולהתחבר או שמא "אני" הוא זה שנמשך לתאווה בכח עצום ובלתי מוסבר?

והניגוד הזה שגרם לי לפיצול אישיות נורא, רק החמיר את המחלה. ככל שהעליה היתה גדולה יותר ומרגשת יותר, כך הנפילה וההתרסקות שאחרי היתה גדולה יותר. ממש כמו לצאת מבית מחומם היטב לרחוב קפוא - ברור שהצטננתי. ומעגל הקסמים לא נשבר אף פעם. היו שנים שכבר לא רציתי להתרגש בימים הנוראים, כיון שהעדפתי לא לעלות ולא ליפול, אבל לא יכולתי. היה לי רע במחלה, והימים הנוראים נראו כמו הזדמנות מצויינת לעשות סוף לכך - סוף סוף. אז שוב התרגשתי ושוב בכיתי ושוב נפלתי ושוב קפא לי הלב.

והנה הגיע יום כיפור השנה. חסד אלוקים - לגמרי לא מובן מאליו - זכיתי להגיע ליום הזה עם 279 ימים של נקיות. מדהים לגמרי. אז מה עושים ביום כיפור השנה? אני יודע שזה לא התפקיד שלי לדקור את עצמי בלב כאשר קוראים את קריאת התורה של מנחה, וגם לא התפקיד שלי לשבור את עצמי בכל קריאת "חטאנו צורנו" והדומה לו. אבל בכל זאת, יום כיפור... אז אולי פשוט אעשה תשובה על שאר העבירות כמו לשון הרע וכאלו? נראה לי מגוחך. אני מרגיש כמו אדם שהועמד לדין על רצח ולבסוף הסתבר שהוא לא רצח אז מעמידים אותו לדין על כך שבדרך לאירוע (שלא היה בו רצח) הוא נסע באדום. נו, זה הרי בדיחה. אחרי שנים בהן אני בוכה על הדברים הכי חמורים, פתאום מסתבר שאני חולה (מה שמביא גם להחלמה ולהפסקת המעשים הכפייתיים), אז כעת אבכה על זוטות?

בערב חג, חבר האיר את עיניי כשאמר שיום כיפור זה לא לבכות איפה שרוצים, אלא לעשות את מה שצריך. הוא סיפר על בעל התניא שפעם ביום כיפור הפסיק בתפילתו ויצא ליער לקצוץ עצים להכין מרק ליולדת גלמודה. האם לא יכלו לשלוח מישהו אחר שיעשה את העבודה? אבל יש כאן מסר חזק בסיפור. כל יהודי רוצה ביום כיפור "להרגיש", להיות בבית הכנסת, לבכות, להתרגש, להתחנן וגם להרגיש חוטא. ככה אנחנו. אבל בעל התניא עוזב את הכל והולך לעשות את מה שצריך לעשות. כי יום כיפור זה לא איזה יום בו אני עושה מה שאני רוצה (אפילו לא דברים נעלים וחשובים) אלא יום בו אני צריך לעשות את מה שנדרש ממני. ולכן, אם ביום כיפור תשע"ג מה שנדרש ממני הוא לא להרגיש חוטא - אני לא ירגיש חוטא. ולמרות שיום כיפורים בלי הרגשת חטא זה כמו פסח בלי מצות, אבל אם זה מה שנדרש ממני - זה מה שאעשה.

אז מה אבקש במוצאי יום כיפור השנה? אבקש המון. אבקש יום אחד נוסף נקי.

וכך אומר רבי נחמן: צריכין לידע שכל מה שכתוב בספר ראשית-חכמה ושאר ספרי קודש עניני קדושה וטהרה גדולה ועוצם הפגם והעונש של כל חטא ופגם אפילו כל שהוא, אין הכונה בכל זה בכדי לרחק את האדם מעבודתו ית' ולהחליש דעתו ביותר ח"ו רק כוונתם הטובה הוא רק לקרב ולהזהיר את ישראל שיהיו קדושים וטהורים ויתרחקו אפילו מפגם כל שהוא… אפילו מי שפגם כמו שפגם רח"ל בודאי צריך לקיים מאמר הכתוב "אל תרשע הרבה", וכמו שאמרו רז"ל "מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום ויהי ריחו נודף יותר"?