למעלה ממאתיים וחמישים תורמים התגייסו וביחד הקמפיין הוכתר בהצלחה בתרומות בסך 101,381 ש"ח!

במהלך הימים הנוראים, התרגשנו מהפניות הרבות של התורמים, גם כאלו שלא יכלו לתרום דרך האתר וביקשו לתרום בהוראות קבע, בהעברה בנקאית או במזומן, אך לא ויתרו על הזכות לתרום ולקחת חלק. באתר הקמפיין נתרמו למעלה מששים ושבע אלף ש"ח, וביחד עם שאר התרומות הגענו ליעד.

אנו מודים לכל התורמים, ומבטיחים לנצל את הכסף שנתרם כדי להמשיך לעבוד במלוא המרץ ובעז"ה בשנה הקרובה להרחיב את מעגל העזרה שלנו ולהגיע לאלפים רבים נוספים.

נ.ב. לעולם לא מאוחר - למרות שהקמפיין הרשמי הסתיים, אם עדיין לא תרמת, אתה מוזמן לעשות את זה כעת, וכמובן כל סכום שייכנס ישמש להגברת הפרסום של שמור עיניך ולעזרה לאנשים נוספים. לתרומה לחץ כאן

לכבוד אבא אוהב שבשמים,

אני לא צריך לספר לך שאני מכור, אתה בטח יודע מזה, אתה בראת אותי בכזה צורה. אני רק רוצה להעביר כמה מרגשותיי אליך:

אני לא יודע למה אני אמור לכתוב לך את המכתב הזה, אתה יודע טוב יותר ממני מה אני מרגיש, מה אני חווה, אבל בכל זאת אני מרגיש שלי זה יעשה טוב אם אני יכתוב לך את המכתב.

שנים על גבי שנים הייתי בסבל בל יתואר של מחלה ושל שימוש בתאווה, האמת היא שלא כל כך ידעתי עד כמה אני סובל, גם לא כל כך ידעתי שבאמת יש פתרון, הייתי משוכנע שאני חוטא ופושע ואתה שונא אותי על כל פעם שאני מאונן, או כל פעם שאני מפנטז על לא יודע מה. לא יכולתי להכיל את רגשות האשמה, לא יכולתי להאמין על עצמי שאני בוגד ופושע.

תמיד היית שם בשבילי. חננת אותי ב"ה בהרבה מאוד דברים טובים, בהצלחות מאוד מרשימות, והרגשתי עוד ועוד איך שאני כפוי טובה, לא מעוניין להחזיר טיפה טובה אל מול הטובה שנתת לי.

אתה בטח זוכר כמה בכיתי אליך, בכיתי המון פעמים שאני רוצה להיות קדוש, בכיתי שאני רוצה להפסיק עם כל הגועל נפש הזה, בכיתי שאני לעולם לא יחזור לזה עוד, בכיתי שתיקח את הדבר הזה ממני. שנים הייתי בטוח שאתה לא שומע לי, היה נדמה לי שאמרת לי, "תתמודד עם זה לבד, אתה ילד גדול, ואם לאו, אז בבקשה יש לי המון עונשים לתת לך".

אני לא אשם בזה ואתה גם בטח יודע שזה ככה, אבל מעולם לא העזתי לפתוח את הנושא הזה עם אף אחד, תמיד הייתי לי התקווה "הפעם הייתה הפעם האחרונה". תמיד חשבתי שאם נתת לי את הניסיון הזה, זאת אומרת שאני מסוגל וצריך להתמודד עם זה לבדי.

במשך הזמן המשכתי עדיין להתפלל אליך, אבל בסתר לבי ידעתי: חבל על התפילות, אין לי סיכוי. אני יכול להתפלל כל היום על זה, אף אחד לא שומע בצד השני, או אף אחד לא רוצה לעזור לי.

הגעתי למצב שכל כך הייתי שבור מהמצב שלי שהפסקתי להתפלל אליך, הפסקתי להאמין בך, אמרתי לעצמי שאם אני עדיין לא התחתנתי בעוד שחברים שלי נשואים כבר +, אז כנראה שאתה מרשה לי להשתמש.

התקררתי לגמרי בעשיית שאר המצוות, זלזלתי בכל המצוות, בתפילות, רציתי עד כמה שאפשר לא להיתקל בך, לא להכיר אותך יותר.

שנים על גבי שנים שלא חשפתי שום רגש, לא שיתפתי אף אחד עם מה שעובר עלי, ככה הייתי חי בבדידות, כואב את כאבי לבדי, מנסה לחצות ימים ונהרות ללא הצלחה.

לא יודע למה, אבל יום אחד לקחתי אותי ליטפת אותי, ואמרת לי "לא עוד בני, סבלת מספיק, הגיע הזמן לצאת מהבוץ, הגיע הזמן לצאת מהביוב".

אין לי מושג במה אני שונה משאר האחים שלי, אין לי מושג למה דווקא בי בחרת להוציא אותי ולתת לי את מתנת ההחלמה, ואין לי מושג למה בדיוק בתאריך הזה. אבל היום אני יודע שאתה אוהב אותי, היום אני יודע שאתה כל היום חושב עלי "מה אני יכול לעשות טוב יותר לבני היקר".

היום אני מבין שאתה טוב ואוהב, ורק לכן הבאת לי את המתנה הזאת ששמה התמכרות. היום אני מבין שאתה רוצה אותי קרוב אליך, אתה רוצה שיהיה לי קשר יומיומי - תמידי אתך, כדי שלי יהיה טוב יותר.

אבא, אני מודה לך על זה שהבאת אותי לתכנית, אני מודה לך על ימים שפויים ונקיים, אני מודה לך על זה שבראת אותי חולה, על זה שיש לי את הכוח ואת הנכונות להודות לך, גם על מה שנראה לי לא טוב.

אני כותב את המכתב הזה עם דמעות של התרגשות בעיניים, ואני מבקש ממך רק בקשה אחת קטנה, שאני בטוח שאתה גם כן רוצה את זה - "להיות קרוב אליך".

אוהב אותך מאוד,

בנך האהוב...

יומיים לפני החג קיבלתי מתנה מופלאה. אדם שפגשתי לראשונה בתוכנית שאל אותי איך הוא יכול להתחבר לתפילות החג.. "זו רשימת מכולת", "אני לא מצליח להתחבר לשבלונה הזו", סיים. ואני חזרתי שנים לאחור. לימים בהם אני לא התחברתי "לשבלונה". עניתי לו שכדאי לו להמשיך בתהליך שלו, שמניסיוני זה משתפר. שמה שעזר לי היה להתאמץ. שניסיתי לצקת לתוך המילים את חיי שלי. ספרתי לו בקצרה על עצמי ועל התהליך שלי.

מפאת קוצר הזמן לא יכולתי להרחיב כמו שהגיע לו. לשואל, כדי להודות לו כראוי על המתנה המופלאה שהוא נתן לי כשהוא חיבר אותי, הזכיר לי את המקום ממנו באתי (כשאני זוכר מהיכן באתי קל לי יותר לדעת לאן ללכת..), אבל בעיקר לאבא המשותף שלנו. שנתן לי במתנה את היכולת להרגיש אני מתקשר איתו. שאיפשר לי למצוא את המנגינה האישית שלי, את סיפור חיי, את הגאולה והישועה הפרטיים שלי, בתוך המילים שלו.

ועם זה נכנסתי לראש השנה. עם 'רשימת המכולת' שלי. הבכי למי שאסף אותי אל חיקו התחיל עוד לפני 'הברכו' של מעייריב. כבר במנגינה 'אייי ייי אההה אההה איייי ייייי ייייי', הרשימה נכנסה לתוקף. כן, בחכמה הוא פתח לי את השערים.. שינה לי את העיתים והחליף לי את הזמנים. כרצונו. באהבת עולם.. אני אוהב מאוד גם את 'רשימת המכולת' של שירת אדון עולם בסוף תפילת ערבית. "והוא א'לי וחי גואלי, והוא ניסי ומנוס לי".

בחסד, היה לי מיוחד לאורך שלושת הימים. ממש 'מנעימי מלל ימללו בקול'.. 'רשימת המכולת' לא נעצרה רק בתפילות. חוויתי אותה בסימנים. בתקיעות. במוסף. בתשליך. ולא, לא חיפשתי דגים מתים הפוכים באקווריום המאולתר רגע אחרי שביקשתי "שיגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג עמנו במידת הרחמים" ונערתי את הכיסים הריקים שלי.. כן, אבאל'ה, לעולם דבריך ניצב בשמיים.

'רשימת המכולת' ליוותה אותי גם ביום כיפור.

הספונסר שלי לימד אותי לא לפחד מהיום הזה, לאהוב אותו. לראות בו מתנה ('עיצומו של יום מכפר', אתה מבין שגם יהודי שלא עושה כלום, רק צולח את היום הזה בחיים, 'החשבון' שלו מתאפס? אתה קולט איזה מתנה קיבלנו?!). לא חשתי עבריין שזקוק להיתר תפילה מיוחד על דעת המקום והקהל בישיבה של מטה ומעלה. כן, בהחלט. יהון שרן. שביקין, שביתין, הכל בטלים ומבוטלים, לא שרירין ולא קיימין. זמזמתי יחד עם כולם. כי הוא סולח. והוא זה שהחיה וקיים אותי מיום כיפור שעבר עד יום כיפור זה, ובאסירותודה גם מיום כיפור זה עד יום כיפור הבעל"ט. אמן.

כל כך בכיתי "בשהחיינו", שלא התעסקתי בכלל בתפילה זכה. ראשית, לא היה לי כמעט זמן לומר 'תפילה זכה' (אשתי היתה לחוצת צום ונשארתי איתה בבית עד סמוך לתחילת כל נדרי), וגם את מה שכן אמרתי, אמרתי בלי אשמה רעילה. הרי אני "ממשש" את אברי דבר יום ביומו ומוצא אותם פגומים. כן, בהחלט, אבא, נתת לי עיניים, ידיים, אוזניים ועשיתי איתם שטויות. במקום לעשות את רצונך עשיתי את רצוני. תודה רבה לך על המתנה המופלאה הזו. סליחה. יום שלם של סליחה. לא רגע אחד, לא בקשה אחת, יום שלם. טעיתי. תסלח לי.

וזה היה בדיוק גם ההמשך. בחסד התבוננתי במילים ובמשפטים הרחומים. בסליחה. באהבה. ולא, לא היתה לי בעיה לומר שאני עלה נידף ולבקש מאבשלי שיעלה לי ארוכה. התפללתי השנה במניין ששר חלקים נרחבים מהסליחות, נכבשתי. לא בגלל שהנני זמר-חזן גדול (כנות: לא מכיר כאלו שחושבים שאני שר יפה חוץ ממני.. ומאשתי.. הילדים שלי טוענים שאני אוהב להלחין.. כל פעם יוצא לי לחן חדש..), פשוט הקונספט של מנגינות נוגעות עושה לי את זה. מאוד. אולי בגלל שקל לי לדמיין את ה' כאבא שמקשיב לשירים של הילדים שלו.

וזה מה שהפיוט "אמנם כן" במנגינת 'מכניסי רחמים' עשה לי. ספון בטלית התייפחתי. "לך תהילה, אמור מילה". י'ה הקשב, גם השב.. קולי שמע וראה דמע. ריב ריבי שעה ניבי. הרגשתי שמץ טהור כעב מהר. גם על הפיוט שלאחריו התרפקתי. שרתי ליוצר המסתת והחרש. למלח המזגג, הרוקם שצורף.. לא מובן מאליו, באסירותודה אני יכול רשום פה עוד חלקים נרחבים 'מרשימת המכולת' בסדר התפילה שעברו עליי בצורה דומה.

חשוב לי להדגיש גם את החיסרון הגדול שהרגשתי בכל תפילה מתפילות היום, לא התפללתי את תפילת 'אבינו מלכינו'. בגלל שיום כיפור חל בשבת לא אמרתי אבינו מלכינו, אלא רק בנעילה. הבנתם? 'האבינו מלכינו' שהיה עלי לטורח כל כך הרבה שנים, חסר לי. תאמינו. ניסים קורים.

לקראת סוף נעילה קיבלתי עוד מתנה נהדרת, מבני בן הארבע: אבא, נראה לי שראיתי את המפתח של ה'.. המבט התמהה שעל פניי גרם לו להסביר – את המפתח שאיתו הוא נועל את השמיים.. בגרון חנוק שאלתי אותו באיזה צבע המפתח, והוא מתוק שכמותו. אמר לי: 'צהוב'. זורח..

לא יכולתי לסתור את דבריו, אבל ביננו, ובלי שהוא יישמע, למרות שאני לא סגור על הצבע.. בשבילי השמיים עדיין פתוחים. עודני זורח.

בכל מה שקשור לפגם הברית יש ריכוז מדהים של 'יצר הרע' המחופש לצדיק ובא בעצות שונות ומשונות. ונעמוד על שתים מתחפושותיו העיקריות:

האחת – רצון להחמיר ולהדר בתשובה, לא להסתפק בדין הפשוט בגמרא ובפוסקים. גם בחורים שלא עולה על דעתם להתענות את התעניות המובאות בכתבי האריז"ל לתיקון עוון הכעס או עוונות אחרים, כורכים כאן את עיקר התשובה עם סיגופים ותיקונים שונים, או עם מעלות נישאות שצריך כביכול להגיע אליהן.

והשנייה – 'גלישה' לעסוק בנסתרות ולתלות בפשט דברי הזוהר במקום אחד את עיקר התשובה, נגד דברים מפורשים וידועים בגמרא ובפוסקים. ושוב, זה בא גם מצד כאלה שאין להם נגיעה בנסתרות בדרך כלל, ושו"ע האריז"ל אינו מונח דרך קבע על שולחנם.