איך ניתן לסכם את כל חגי היהדות במשפט אחד?

הם ניסו להרוג אותנו, הם פישלו, בואו נאכל…

"ושמחת בחגך והיית אך שמח". בשביל מכור, מה זאת שמחה? להשתמש יותר ויותר עד הנשימה האחרונה, עד איבוד הכרה עד אובדן תחושה. לברוח להסתתר להתחבא, לרוץ לתאווה למשוך את התענוג מעבר לקצה.

אויייייי כמה עצוב וריק אני בחג, לא שמחת מצווה, לא הנאה מבני ביתי, העיניים מתרוצצות כל הזמן, לבדוק את האופציות.... מתי, עם מי וכמה אני יכול להשתמש.

כשנגמר החג, מתחיל הדיכאון הבדידות הולמת בי כמו פטיש חמש קילו, הריקנות ממלאת כל חלל בנשמה, רעב עצום מתעורר, כמיהה לחום אמיתי. שבוע אחרי החג אני עדיין במיטה לא מצליח לחיות. צרכים ושימושים.

אבא למה? מה עשיתי, אני באמת באמת לא אוהב את זה!

כן, את הציורים והפנטזיה - את אלה אני אוהב. תן לי עוד. אבל למה ריקנות? למה סבל? למה דיכאון? למה מוות? למה! למה? ששש... אין תשובה!

אבא תעזור לי לצאת מזה, אני מתחנן. הראש שלי מלא שדים ושידות הקולות לא מפסיקים אין לי נשימה. זהו החלטתי שזה הסוף די אני עוזב...

*

יד, משום מקום, אוחזת בי. מנערת אותי, קום תתעורר. זה עוד לא הסוף. הגעת לבית חולים, עכשיו אתה מאושפז. איך הגעתי לכאן? מישהו הביא אותך בחושך, אמר שמצא אותך בין הבילבול לטירוף זרק אותך בכניסה ונעלם. עוד מעט ביקור רופא תקבל תרופה ותרגיש יותר טוב.

הרופא בודק נותן מרשם: לא לבד, בלי "אני". כשזה מגיע תרים טלפון לחבר, תתבונן פנימה הכאב מתוכך, תעבוד על עצמך, תן שירות לאחרים, תנקה את הרעל, לך לקבוצות, דבר על זה, קבל כח מכח עליון.

*

אוהבים אותך. מה? אוהבים אותי? מה יש לאהוב, אני לא אוהב אותי. קול משום מקום אומר לי אולי עכשיו לא, קבל את זה...

לפתע האויר מתנקה, הנשימה קלה יותר. העיניים רואות צבעים אמיתיים, האזניים שומעות צלילים החיים, הרגש אחח... הרגש מתמלא.

השימחה בפתח הקצב עולה אנרגיות מפוצצות, כמה טוב. במקום ה"למה" - אסירות תודה, אור גדול עולה עכשיו... וואו, מה? אפשר לחיות ככה? זה פשוט נפלא.

ואז התובנה הגדולה מכה בי בהולם לב, את התרופות צריך לקחת כל החיים. זה לא טיפול - זה שינוי.

אסירות תודה, על כל מה שעברתי עד הלום... לא הייתי מגיע לכאן בלי זה, לא יכולתי לזכות למתנות אם לא הייתי שם. אוהבים, אוהב, אהבה איזו מילה ענקית. לתת לתת לתת, בלי לקבל.

אומרים בתוכנית כי המפתח לשינוי הוא קבלה. וזה כמובן נכון. אבל שמתי לב לדואליות של המשפט הזה כשבאתי באמת להתחיל לעשות משהו עם עצמי.

לפני שהייתי מוכן לקבל את עצמי, לפני שהייתי מוכן לקבל את המציאות של חיי כפי שה' החליט שהיא הנכונה ביותר בשבילי, לא הייתי מוכן לשום שינוי כלשהו. ומדוע שאשתנה? הרי אני האדם המושלם! איש לא יגיד לי איפה יש בי טעות או אם אני לא בסדר.

דווקא כשקיבלתי את הטעויות שלי, דווקא שהסתכלתי על עצמי במבט פיכח, מבט כואב, במבט חיצוני. כאדם שמסתכל על חוסר שפיות בפיכחון, בצורה צחה, חפה מעיוותים המונעים על ידי אגו וריכוז עצמי.

פתאום כשאתה מגיע לפרשת הדרכים הזאת של: להחליט, האם להמשיך לעצום את העיניים ולחיות בחושך המסנוור של התאווה? או האם להציב רגל אחת קדימה ולהתסכל מציאות בעיניים, בעיניים אחוזות טירוף אבל לא לפחד, להישיר מבט ולהבין איפה אני חי?

כשאני מחליט לעשות תוכנית, כשאני מחליט לאזור אומץ לקחת אחריות, להתחיל ללמוד מהו כאב, מהו רגש, מהי פנטזיה. מהי מציאות ומהי אהבה.

אז אני יכול להתחיל לקבל את המציאות כפי שהיא, לאהוב את המציאות, לקבל את עצמי, לאהוב את עצמי, לקבל את עצמי אף שאינני חף מבעיות כלל..

האם אני אמיץ מספיק להתחיל לצעוד בדרך חדשה? דרך לא נודעת, מבט פיכח אחד מספיק לי כדי להבין שהדרך הזאת מלאה כאב, אבל יש בה אמת.

פתאום חלקי פאזל מתחברים להם, וכשדברים מתחברים אפשר לחוש שלמות... אז אין ספק שהמפתח לשינוי הוא קבלה, קבלה של עצמי, לדעת לקבל את הסביבה, לדעת לקבל מהסביבה.

אבל אין ספק שהרצון לשינוי הוא המניע אמיתי. להבין שאני לא מושלם, לא שזה דבר רע, ההפך זה דבר מצויין, זה אומר שנשארה לי עבודה בעולם הזה, זה אומר שקיימת לי היכולת להתקדם, זה אומר שיש דברים שה' רוצה שאעשה בעולם הז השעוד לא הספקתי לעשות אותם.

אז החלטתי להשתנות הגיע הזמן לקבל את הדברים. ה' תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, תן בי את השלווה ואת היכולת לאהוב את אותם הדברים. תן בי את הכוח לשנות את אשר ביכולתי ואשר אתה חושב שהם הדברים הנכונים ביותר שאשנה. תן בי את התבונה להבחין מהו שינוי ומהי בריחה. מהי התקדמות ומהי נסיגה.

התשובה קדמה לעולם, והיא התוכן המהותי שלו. תשובה היא כל מטרת קיום העולם הזה, שנברא כנפרד מה', כמציאות עצמאית ובלתי-תלויה (ולכן הוא עלול מאוד לבוא לידי חטא) על מנת שיוכל לשוב אל ה'. כל מה שאנו עושים בימי חיינו בעבודת ה' הוא למעשה תשובה, מחטא או מריחוק כללי וסתמי. לא רק בפרט, אלא גם בכלל ובעולם כולו – כל מה שקורה בעולם מבריאתו ועד להתגלות ה'עולם שכולו טוב', הוא תהליך של תשובה. תנועה מתמדת של השתלמות, של מילוי חסרונות ושכלול מעלות בדרך אל השלמות. החסרונות הם ביטויים שונים ומגוונים של ריחוק מהקב"ה, והמעלות הן הרגשת מציאותו חיה בתוכנו.