כמה פסיכולוגים צריך כדי להחליף נורה שרופה?

אחד. אבל צריך שהנורה באמת תרצה…

ארבעים שנה שזה לא כאן ולא שם. צף, מרחף, המציאות דביקה וסמיכה הכל נמרח הכל מטושטש. הרגשות כהים, הרצונות ערטילאיים, אין לי שום תחושה.

המחלה טרפה הכל, בעולם הזה יש רק "אני" משועבד לצרכים שלה. תן לי עוד היא דורשת, היא רעבה ואין לי איך להשביע אותה, עוד נפילה ועוד אחת, היא לא נחה. תן לי עוד!!! היא מפעילה עליי רגשות אשמה, לא קיבלתי חום, לא היה לי אהבה, גם בבית לא היה לתת לילדים. עכשיו תן לי פיצוי. תן לי מהדבר ה"טוב" הזה, מהחום המדומיין, תן לי את זה עכשיו. ואני רץ כמו עבד נאמן, לספק לה/לי את הרעב, הנה בבקשה: בבוקר זה התחיל מנגיעה, בערב אני כבר מסתובב כמו כלב חולה בכלבת כדי לקבל את המנה הבאה.

אויייייי.... הרעב הזה משגע אותי. מי יתן לי את המנה הבאה? אני מוכן לעשות הכל, קחו אותי נצלו אותי עשו אותי כלי לצרכים שלכם, רק תנו לי מנה. מנה חמה מהמתוק הזה. שחררו אותי מהכאב. אני מוכן לעשות הכל רק תנו לי, היא לא תניח לי עד שתקבל את המנה.

אני מטורף, זה כבר לא משנה מאיפה העיקר לסדר לי את הרגע. המחלה שולטת על כל פן בחיי, היום שלי מתחיל ונגמר לפי הצורך לקבל מנה. והם לקחו וניצלו והשתמשו בי, כמו כוס חד פעמית ששוטפים כי חבל לבזבז. היא לא שווה כלום אבל חבל לבזבז. וכשהרגשתי רע עם עצמי המנה סידרה הכל. הייתי מלוכלך מושפל לא יכול לסבול את עצמי, אז לקחתי עוד מנה.

שניה לפני הסוף, כבר הייתי מוכן לוותר. פתאום משום מקום הוא אסף אותי אליו. לא ביקשתי - כי לא ידעתי לבקש. לא רציתי - כי גם רצון לא היה לי. לא הרגשתי - כי המחלה טרפה הכל.

והוא מילא אותי! בפעם הראשונה, הרגשתי חי. ברחתי ממנו אליו. אבא!!! זעקתי! תציל אותי כי אני כבר לא בן אדם. תציל אותי כי רק אתה יכול. אין בי כוח יותר, זה או אתה או לחדול.

והוא שמע, ושלח לי מלאכים, אנשים יקרים. אנשים שלא ניצלו אותי, שלא השתמשו בי שלא מצצו את נישמתי. הוא ליטף אותי דרכם, את הפצעים ריפא, חיבק אותי חיבוק חם ואוהב ואמר לי כאן אתה שלם. לא צריך מנה לא צריך ריצוי. כאן תמצא שלווה. בתנאי אחד!

מה התנאי? שאלתי.

לוותר, תוותר על הכל ואתן לך הכל. לא עוד מלחמה, לא עוד אכזבה, תוותר על כל מה שיש לך ואתן לך את מה שאתה צריך. תשען עליי, ולא יחסר לך דבר.

אבא, תודה. הגרון כבר לא נחנק, והקרביים כבר לא מתכווצים, הראש כבר לא מוטרף במחשבות. תודה על השלווה.

עכשיו אני מחובר, לילד שבי, לנער שהייתי, לבחור שאיבדתי לאיש שעזבתי,וזה הכל טוב. טוב אמיתי גם אם קשה טוב כזה שלא מפסיק לתת, כוח לחיות כוח להתמודד. אושר עצום בלי מיצרים, חום ואהבה. ומעכשיו אני חייל בצבא ההחלמה.

ברגע שחדלתי להשתמש בתאווה התחלתי להתעורר רוחנית. לא ידעתי לקרוא לזה "התעוררות רוחנית", אבל כן הרגשתי שמשהו שישן בי מתעורר. ממש מיד הרגשתי רצון חזק לעשות את הדברים אחרת. הרצונות הרגילים לא נעלמו, אבל יכולתי להבחין במשהו נוסף חדש, ברוח חדשה. לדוגמא, פתאום רציתי להתפייס עם הכוח העליון שלי, מה שגרם לי להשתדל יותר בקיום מצוות. בדקתי את ההיסטוריה של קיום המצוות שלי (צעד 4), וגיליתי שמרכיב משמעותי בזלזול שלי בהן נבע מחוסר הבנה שלהן. קיימתי אותן רק בגלל שאבשלי (שבארץ) עשה אותן או אמר לי לעשות אותן, בלי לדעת בשביל מה אבשלי (שבשמיים) רוצה שאעשה אותן.

החלטתי שאני לא מקיים יותר מצוות "כמצוַת אנשים מלומדה". הבנתי שאם אני מעוניין להתחבר למי שאמר והיה העולם, ולעשות את מה שהוא אומר לי, אני צריך להבין ברמה בסיסית את הציווי שלו ומטרתו. פתחתי לראשונה את ספר החינוך (בעשור השלישי לחיי!), והתחלתי ללמוד את שרשי המצוות והתמקדתי בשכר הגדול לעושיהן - ולתדהמתי גיליתי מה הוא השכר האדיר למי שקורא קריאת שמע בזמנה ולא רק את מה ששמעתי מאבשלי (שבארץ), על הלענה הצפויה לי בגלל שדילגתי עליה טריליון פעמים..

אז גם שמתי לב שמתי לב שיש ציוויים שיותר קל לי להבין. לדוגמא - מצוות שבגוף. הדרישה ברורה, לעשות. פעולות. אני מכיר את זה. לא בא לי, עליי להתפלל לנכונות, ולעשות 'בקטנה'. לעומת זאת לא ידעתי איך 'לאכול' את המצוות הקשורות ברגשות, 'מצוות שבנפש'. לא הצלחתי להבין איזו פעולה עלי לעשות. לא קלטתי את החיוב לשמוח. מעבר לזה שהבנתי שאין לי מושג שמחה מהי, חשתי שזו 'גזירה' שאיני יכול לעמוד בה. איך אפשר לחייב אותי לשמוח? או שאני שמח או שאינני. וכי השמחה נתונה לבחירתי? היעלה על הדעת שישנו כפתור, לחצן, מתג, שנלחץ מוסט או מסובב ימינה ושמאלה... והופ. השמחה תופיע?!

זה היה הזמן שהחלטתי לצאת למסע (חפירה) בעקבות השמחה. אתפלל שיהא לתועלת שמחה.

בתחילה ניסיתי להגדיר, שמחה - מהי? הלכתי למילון: "שמחה" הינה מצב נפשי טוב של מרץ וחיוניות. השמחה מתקשרת לשלמות ולסיפוק הבאים כשהאדם חש שיש לו את מה שהוא מבקש". נהדר. בזמן השימוש, אני "מבקש". מחפש. רודף אחרי.. רוצה. ו... לא מצליח. כי אני חסר סיפוק שרודף אחרי רצונותיו. בהחלמה, זה משתנה. מרגע שלמדתי שאני לא יכול להיות עבד של רצוני, ובצעד השלישי "החלטתי למסור אותו" ולעשות את רצון בוראי אני הרבה יותר מסופק. לא רע, אז יש לי סיכוי להיות שמח...

בשלב הבא פניתי למקורות. הרב דסלר זצ"ל (מכתב מאליהו - ח"ב עמ' 133) מגדיר את השמחה – "דבקות מצד הכרת הטוב שמרגיש בנפשו". וואלה. מדוייק. ככה זה מרגיש לי. כשאני בהכרת טובה אני שמח. על מה שיש לי. על מה שקורה לי. שמחתי. אבל אז ראיתי בספר החינוך את הגמ' בפסחים (ק"ט ע"א), שאין שמחה אלא בבשר ויין. והתבלבלתי: בסדר. עבור מי שזה משמח אותו. ומה עם מי שבשר לא עושה לו את זה. אדם שיין מגעיל אותו. או אלכוהוליסט השותה לשוכרה שלא יכול להיות שמח מהיין.. או אכלן כפייתי שגם אם יאכל עד שבטנו תתפקע לא יהיה שמח מהאכילה שלו. "הריהו בכלל והעובר על זה ולא שמח הרי ביטל עשה"... נתקעתי.

המשכתי עם הגמ', "ונשים בראוי להן".. בבבל בבגדי צבעונין.. ובארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצין.. ראיתי גם שהרמב"ם פוסק להלכה (יו"ט פ"ו הל' יח') שמצוות האב לשמח את ילדיו בקליות אגוזים ומגדנות.. התקדמנו. יש הבדל בין המינים, הגילאים והמקומות. זאת אומרת ששמחה היא דבר אישי המותאם לאדם עצמו. מקסים. אני ילד. צריך רק למצוא את הקליות האגוזים והמגדנות שלי. את מתניעי השמחה האישיים לי, מתאים לי. למדתי לבקש מאבשלי (שבשמיים) את הקליות האגוזים והמגדנות שלי. א-לי, תן בי את השל...

המשכתי לנבור והגעתי לרב נח וינברג בספרו - מ"ח קנייני תורה - שעשה לי עוד קצת סדר: השמחה היא תחושה של מימוש ושייכות. אני חיובי. זה גם שלי. יש לי בזה חלק (הלוואי!). רצה הבורא שנהיה מחוברים בו. שייכים אליו. אין בנאדם שיכול למצות את הפוטנציאל שלו בלי שמחה (אוהו, פוטנציאל.. לא ממומש.. תמיד אמרו לי את זה..). יש להבדיל בין שמחה אמתית – אושר פנימי והנאה – לאשליית שמחה רגעית שסופה דכדוך בדידות וריקנות.. איך מגיעים אל השמחה? על ידי עשיית דברים הדורשים שמחה. לשיר. לרקוד. להתחבר לאחרים.. לעשות להם טוב.. לתת (צעד 12?!).

עשיתי פעולות של שמחה. זה השתפר. לא תמיד, אך היו רגעים גוברים והולכים של הנאה פנימית ואושר. אז גם יכולתי לשים לב מה קורה לי כשלא שמחתי, והבנתי שהבעיה האמיתית שלי היא עם "והיית אך שמח". נו באמת, כולי מעורבב. אני לא יודע להיות רק משהו אחד. איש כמוני רק שמח? חוצמיזה, כל חיי אני רגיל לבחון כול דבר בצורה קוטבית, "או או", אם משהו מתפקשש לי קצת אני "דואג" שהוא יתפקשש לגמריי, כי אם כבר אז כבר... הגיע הזמן שאבין שגם פה יש לי תהליך והוא לא יתרחש ברגע.

עכשיו כבר ידעתי מה לעשות: "אבא'לה, כאן אסירתודה הבנשלך". אני מפחד שאני לא מספיק שמח. אתה רוצה שאני אהיה רק שמח. ואני לא מצליח. וזה גורם לי לא להיות שמח בכלל. אני רוצה לעשות את המצווה שלך. להיות רק שמח אבל זה גדול עליי. זה חזק ממני. בבקשה תעשה בשבילי את מה שאני לא יכול לעשות עבור עצמי.

אז גם הבנתי למה השמחה היא ציווי. כן. יש "כפתור" עליו עליי ללחוץ ולשמוח.. כפתור ההחלטה. "החלטנו ל".. להתמקד ב... דברים שיביאו לי שמחה.. (אגב, בדיוק כפי "שהשמחה לאיד" היא החלטה מודעת להתמקד בחלקים הלא נעימים שהתרחשו לאדם אחר ולהגדיל אותם, ובדיוק כמו שאהבה היא בחירה והחלטה מודעת אודות הגישה שאני נוקט ביחסיי עם הזולת. ארחיב בהזדמנות אחרת ב"ה).

החלטתי. גיביתי את ההחלטה והתפילה - בבקשה שלי בפעולה. רקדתי לי לבד. שרתי לי. יצאתי מעצמי. התמקדתי בטוב שיכולתי לעשות לאחרים וזה השתפר. מאוד. וכשהחלטתי, ורק אחרי שהחלטתי, יכולתי לראות שזו היתה החלטה על חיבור לתנועה המביעה הסכמה להתמקד במה שיסב הנאה ואושר לי ולסובבים אותי. וזה לא חידוש גדול שלי. התובנה הזו רופא אלכוהוליסט שכותב על התופעה בספר הגדול (ספר ההדרכה להחלמה מהתמכרות על בסיס 12 הצעדים), וקורא לה "מוח מגדיל". יש לי יכולת לבחור את נקודת המבט. "להפוך את המשקפיים" ולהתבונן בחיים ממבט חיובי. לחפש אחר הטוב במה שיש.

ושמחתי.

התשובה אינה רק קלה, אלא כדברי הרב קוק: התשובה היא תופסת את החלק היותר גדול בתורה ובחיים, עליה בנויות כל התקוות האישיות והציבוריות. היא מצות ה' שהיא מצד אחד קלה שבקלות, שהרי הרהור תשובה הוא כבר תשובה, ומצד אחד הרי היא קשה שבקשות – שלא יצאה עדיין אל הפועל במלואה בעולם ובחיים.