פרק ו – הוא ישופך ראש – המשך

הוי מודה לו במאוד מאוד

קצת על הלוחם עצמו.

ובכן, מי אתה?

אדם שנפל ושב בתשובה, נקרא 'בעל-תשובה'. בעל תשובה הוא לוחם סיירת, אדם שנשלח "אל מול פני המלחמה החזקה"[1]. לכאורה הצדיק חזק יותר מבעל התשובה, הוא הרי ניצח את יצרו לכאורה הוא לוחם הסיירת האמיתי. אך בכל זאת אנו מוצאים ש"במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד"[2]. מדוע?

כדי להבין זאת, צריך להבין שמציאות של תשובה היא לא מציאות דיעבדית, כמו שעלולים לחשוב. ודאי שמצב של חטא הוא מצב לא רצוי, ואדם לא רוצה ח"ו לחטוא כדי להיות בעל תשובה, אבל זה שיש בעולם בעלי תשובה הוא דבר מכוון מאת הקב"ה ורצוי לפניו.

יש אנשים שנולדו לעבוד את הקב"ה עם המעשים והתוצאות שהם משיגים. אלו הצדיקים שמעשיהם ישרים, שיש להם קבלות בפועל על לימוד ותפילה, קיום מצוות וניצחון מלחמות, ודרכם סלולה לפניהם ומנעימה את חייהם. לעומתם יש אנשים שנולדו לעבוד את הקב"ה עם עומק הרצון, עם לב שבור מכישלון, עם אלף החלטות חוזרות ונשנות לא לחטוא – שכל אחת מהן נעשית יהלום בכתרו של המלך. יש אנשים שמהם הקב"ה לא מבקש דרך קלה ונעימה – אלא מלחמות וניסיונות. כשבעל תשובה קם מעפר, כולו כאב ופצע, ומחליט לחזור אל ה' ולנסות שוב – הוא מגלה עומק עצום של אהבה והתקשרות, 'מנחת עני[3]' ששווה יותר ממאה הצלחות.

חשוב לדבר על זה ולהפנים את זה, מכיוון שהסיירת של בעלי התשובה היא סיירת מיוחדת, יחידה שבוחרת את האנשים שלה, ולא יחידה התנדבותית. לפעמים אדם לא כל כך מבין מה הוא עושה בה. הוא רצה להיות מוצלח, להיות צדיק טהור שמנצח בקלות, והנפילה שברה לו את הדימוי הזה על עצמו. יש כאן בעיה: הוא רצה להגיע ליחידה אחרת לגמרי, והתאכזב קשות. את הייעוד של היחידה הזאת הוא בכלל לא מכיר, לכן גם אין לו מוטיבציה.

הרב קוק זצ"ל מבטא את הבעיה כך[4]:

כשאדם רוצה להיות דווקא צדיק גמור, קשה לו להיות בעל תשובה. על כן ראוי לו לאדם שתמיד ישים אל לבו את השאיפה להיות בעל-תשובה שקוע ברעיון התשובה ושואף להתגשמותה המעשית, ואז תוכל תשובתו להרים אותו למעלה, עד מדת צדיקים גמורים, ולמעלה מזה.

אדם צריך להזדהות עם התפקיד שלו, כדי שיוכל לעשות אותו מתוך שמחה וחיות. עד שלא ישתחרר מהדימוי שהוא בעצם צדיק, שזה לא מתאים לו העסק הזה של ניסיונות וחזרה בתשובה, הוא מעכב בצורה לא מודעת את תשובתו. כי כשאדם כזה נופל, הדבר שהוא הכי רוצה זה לשכוח מהעניין כמה שיותר מהר. זה לא הוא באמת, הוא לא רוצה להסתכל על עצמו. במקום להתמודד עם הבעיה מתוך הכרה בה, הוא מפנה אליה את הגב ומחכה שהטראומה תעבור, והדימוי העצמי שלו יוכל לשוב ולהשתקם כאילו לא קרה כלום. דרך פעולה כזו ממש מכינה את הקרקע לנפילה הבאה, כיוון שהיא לא מתמודדת עם הבעיה וחיה בעולם דמיוני. הבעיה קיימת, והיא תשוב. רק מי שמכיר במקומו, יכול לעלות למעלה.