לקוח פונה למלצר ואומר: "אשתי ואני חוגגים יום נישואים. איזה יין אתה ממליץ לנו?"

"תלוי", אומר המלצר, "באתם לחגוג או באתם לשכוח?"

שלום לך חבר מתעניין,

אני כמובן לא יודע מה הביא אותך לשמור עיניך ולקרוא את הפוסט שלי, אבל תכל'ס זה גם לא משנה; מה שאני מתעתד לכתוב לך הוא על החוויה שלי עד כה, מתפלל לאלוקים שיכניס בפי מילים נכונות שיצליחו להביע את תחושותיי ולהעביר אותן כך שיגעו בך.

אתחיל מהנקודה בה אני נמצא כרגע: אני נקי בנס אלוקי נגד כל הסיכויים 52 ימים. האמת היא שמספר הימים של הניקיון לא כל כך חשוב, לא זו המטרה העיקרית של התכנית, "לספור ימי ניקיון"; מה שחשוב הוא להיות נקי ולעלות על דרך של החלמה. אבל אחרי ככלות הכול, הימים כן מבטאים את הנס הגדול.

צריך להבין שהבעיה שאני סובל ממנה כשיכור מין, כלומר אדם שמכור לתאווה במשך עשרים שנה, היא מחלה קשה מאוד. וזאת בשלושה היבטים: פיזית. מנטלית. ורוחנית.

פיזית - המוח שלי התרגל בעשרים השנה האחרונות לברוח מול כל קושי, מול כל רגש, מול כל חוויה שהפגישה אותי עם עצמי - אל התאווה. אני זקוק ברמה הפיזיקלית לגמרי לחומר שהמוח מייצר בשעה שהוא משתמש בתאווה. התרגלתי לצורך אותו כדי לחפות על קושי, על הצלחה, כדי להגיב בחיים. זה היה קצת כמו אוכל וכמו שינה. בלי תאווה אני לא בן אדם. בדיוק כמו הסמים עבור המסומם.

מנטלית - בגלל שברחתי מכל מפגש עם עצמי, הרי שלאמיתו של דבר אני ילד בן שתים עשרה (שזו השנה בה התחלתי לברוח לתאווה בתגובה להתמודדות עם עצמי), מבחינה ריגשית ומנטלית. אגב, התאווה מעולם לא הייתה הבעיה היא הייתה הפיתרון. יש לי פגמי אופי רבים - אני מרוכז בעצמי, אני חייב לשלוט בחיים שלי, אני מקנא בכולם, אני לא מוכן לקבל את החיים באופן שבו אלוקים מנהל אותם, אני מלא פחדים, מנותק ריגשית. לא ידעתי ואני לא יודע איך מתמודדים עם הדברים האלה – ותמיד ברחתי אפוא לחיקה הארסי של התאווה.

רוחנית - נוצר בי חור גדול שקשור לכך שעשיתי את עצמי לאלוקים שלי ולא נתתי לאלוקים להיכנס אלי. במקום להכניס אלוקים לחיי, הכנסתי תאווה. אבל תאווה, בניגוד לאלוקים, לא ממלאת אותי - היא רק מרוקנת את עצמי עוד ועוד.

בתכנית 12 הצעדים עובדים על התמודדות עם המחלה בשלושת היבטיה. פיזית - נשארים נקיים. מנטלית - מתקנים את פגמי האופי. רוחנית - נפתחים לאלוקים. זהו טיפול שורש שלא רק שומר אותנו נקיים אלא פותח פתח לחיים חדשים לגמרי.

מה שחשוב להבין אלו כמה עקרונות חשובים:

1. להתחיל לעבוד ביחידות זמן קטנות. כבר לא עובדים עם תיכנונים ומחשבות של חודשים או שנים - אלא "רק להיום". להישאר היום נקי. לעשות היום את הפעולות. מה יהיה מחר? מה היה אתמול? לא רלוונטי כרגע. זה יסוד חשוב ביותר.

2. מכורים נוטים לצפות "לזבנג וגמרנו". בואו נעשה משהו, הוקוס פוקוס, ונהיה בריאים. אז זהו, שלא. אנו חולים. המצב הטבעי שלנו זה להתאוות, וככה זה יישאר לנצח. אני אלגרי לתאווה. כל פעם שאני רואה חלקיק של מושא תאווה, אני מתחרפן. אני חסר אונים לגמרי מול תאווה, מול המחשבות שלי, מול כל הסרטים והחוויות שנשמרו ונצרבו במאגר הזיכרון שלי. רק באמצעות כניעה לאלוקים, חברים, פעולות, צעדים - ה' מחולל לי את הנס הזה ואני נשאר רק להיום נקי.

3. יש ימים קשים. תהליך של ההחלמה זה לא אומר כניסה למקום מושלם בלי שום בעיות. אדרבה, במובן מסוים לאט לאט כשאני מפסיק לברוח לתאווה, אני מתחיל לפגוש את עצמי וזה לא קל. עוברים עליי ברצף ימים לא קלים בשבוע האחרון. כל פעם קושי מסוג אחר; אבל התכנית מלמדת שכל קושי הוא כאב גדילה וצמיחה, כי הוא מלמד אותי עוד משהו חדש על עצמי ואיך מתמודדים.

מה נוסך בי תקווה? ראשית כל - העובדה שיש חברים שנקיים מאות ואלפי ימים. כחולה, אני יודע כמה זה הזוי. מעולם לא האמנתי שאפשר להיות נקיים שנה, שנתיים, שלוש. שנית, העובדה שאני נקי בנס בחסד אלוקים 52 ימים זה נס עצום, פעם ראשונה בהיסטוריה שלי. סימן שזה אפשרי. שלישית, החברותא בין אנשים - אני לא בודד. אני לא חושש לגלות את הכמוסים שבסודותיי בלי לחשוש משיפוטיות. יש פה אנשים מדהימים, זה משהו שאתה לא רואה!! והקטע הוא שהם אנשים רגילים, ומה שעושה אותם מדהימים זו התכנית! הנה היום אין לי אפשרות לדבר חלק מהיום עם חברים ואני מרגיש שזה ממש ממש ממש חסר לי, באמת.

כשאני מתבונן על עצמי זה פשוט נס בעיני התהליך שאני עובר, על כל קשיו. הגעתי לכאן עם המון שאלות, לא הבנתי שום דבר, זה היה זר לי ומוזר. הייתי סקפטי במידת מה. אבל זה פשוט נס אלוקי. אני אסיר תודה לחברי הפורום פה שרק בגללם אני בתכנית. מתפלל לעוד יום נקי ומפוכח. זה פשוט מציל לי את החיים.

אני מקבל את עצמי איך שאני. איזה מילים יפות. מילים בהם אני אומר לעצמי, שוב ושוב: אוהבים אותי. מילים בהם אני נעטף כשאני בקבוצה, שומע את האוהבים, רואה את המבטים...

תחליף לתפילה המתחננת, למבט המיוסר מפוחד של ימי הכיפור בתקופת השימוש.

נינוחות עם מי שאני. כולל כולי. כולל הצדדים הקדושים וכולל הצדדים שבעבר החשבתי לטמאים ביותר. אני גם ירא השמיים, וגם רוצה לראות פורנו, ואני מצליח לחיות עם זה בשלום, מה שמאפשר לי להתמודד עם הרצון הזה לראשונה בחיי, ולהפסיק לראות פורנו.

הבעיה שלי היא שדווקא בתוכנית, לאחר שהמילים האלה הפכו למנטרה כזו, כאילו - אני אוהב את עצמי איך שאני, אבל מה עם הפעם בשבוע שעבר שמעדתי וחיפשתי ביוטיוב? לא. את זה עדיף להדחיק. להעלים מעצמי...

אני אוהב את עצמי איך שאני... אבל מה עם המריבה ביני לבין אשתי בתחילת שבוע שעבר, בה התנהגתי בצורה מלאת ריכוז עצמי. ומה עם הפעם אתמול שנבחתי באגרסיביות על הילד שלי פשוט בגלל שהוא התנהג כמו ילד ורצה את היחס שלי כאשר ניסיתי להשכיב לישון את אחיו החולה.

את זה עדיף לשכוח. להשכיח. להישאר צמוד לפוזה של עושה התוכנית, להישאר צמוד להסברים, למחשבות המחלימות על התאווה פרופר. על גמילה ועל צעד ארבע.

מדהים עד כמה קשה להיות חשוף וכנה בפינות הקטנות...עד כמה אני הדברים שלא הולכים לי כמו שאני תכננתי את החיים שלי אינם במרכז השיתופים שלי, אלא דווקא הדברים שהם קשים אבל 'בעבודה', עד כמה קל לרמות את עצמי ולהישאר עם פסאדה של שליטה, גם כאשר דברים לחלוטין יוצאים משליטה. ולא, הניקיון 'הטכני' אינו ערובה לשאלה הזו. כאן צריך מפוכחות חיובית, ועבודה רוחנית והתקדמות אישית. תחומים אשר בשל 'אילוצי' החיים ניסיתי לדחות אותם למועד מאוחר יותר.

אני הולך ומגלה, בשבועות האחרונים, שאין לי את הפריבילגיה לשהות בניוטרל 'עד יעבור עומס', הניוטרל הזה פשוט יוצר לחץ מצטבר שמתפרק לו באיזו מעידה...

אבא, אני מבקש ממך, פקח את עיני לראות את האופק האחר, מלא התקווה, בו האומץ לשנות גובר על השיתוק מפני הכנות...

יש אנשים שנולדו לעבוד את הקב"ה עם המעשים והתוצאות שהם משיגים. אלו הצדיקים שמעשיהם ישרים, שיש להם קבלות בפועל על לימוד ותפילה, קיום מצוות וניצחון מלחמות, ודרכם סלולה לפניהם ומנעימה את חייהם. לעומתם יש אנשים שנולדו לעבוד את הקב"ה עם עומק הרצון, עם לב שבור מכישלון, עם אלף החלטות חוזרות ונשנות לא לחטוא – שכל אחת מהן נעשית יהלום בכתרו של המלך. יש אנשים שמהם הקב"ה לא מבקש דרך קלה ונעימה – אלא מלחמות וניסיונות. כשבעל תשובה קם מעפר, כולו כאב ופצע, ומחליט לחזור אל ה' ולנסות שוב – הוא מגלה עומק עצום של אהבה והתקשרות, 'מנחת עני' ששווה יותר ממאה הצלחות.