איש אחד הולך לרופא ושואל אותו: "דוקטור, למה עקירת שיניים כל כך יקרה? הרי אתה עושה זאת תוך מספר שניות!"

הרופא אומר: "אם אתה רוצה, ניתן לעשות זאת לאט לאט…"

אני רוצה לברוח. זה חזק ממני. גם כשאני מחובר ומפוכח ועושה פעולות, יש רגעים כאלה, כי בריחה היא ברירת המחדל שלי: ממחוייבות, מאחריות, מעימותים, מפגמי אופי.

ולא, זה לא קשור לרצון להתאוות. זה קשור למציאות אחרת שאני רוצה לברוח אליה כי הרבה פעמים אני לא יודע להתמודד עם הרגשות שלי.

אם יש לי משימה בעבודה שאני מפחד ממנה. אם אני מפחד מביקורת. אם אני מקבל ביקורת ומתבאס. אם אני מתבאס כי נזכרתי במשהו שאישתי אמרה לי אתמול. אם אישתי לא אמרה לי כלום אבל אני מרגיש בבטן שמשהו רע בינינו עומד לקרות היום. אם לא קרה משהו רע אבל אתמול הייתי בטינות. אם אני עכשיו בטינות ופועל על פגמי אופי. אם אני לא פועל על פגמי אופי וסתם משועמם.

בכל מקרה, אני מנסה לברוח מהמציאות של חיי. לא משהו משמעותי, רק לשבת חמש דקות בשירותים ולבדוק מה חדש באתר שלא ביקרתי בו הרבה זמן. הוא בכלל לא אתר פורנוגרפי ויש לי הרבה דברים לעשות היום בעבודה.

אבל ברור לי שאני לא אסתפק בזה. אם אתחיל בחמש דקות אגרר אולי אפילו לשעה. אחזור מזיע למשרד, ישאלו איפה הייתי וכו.

ואני כבר הייתי שם יותר מידי פעמים, מכיר ויודע איך זה מרגיש גם אם נוח לי להגיד ששכחתי. אז אני מוותר. כי הויתור עשה לי טוב בימים האחרונים, הרבה יותר מהמעידה שלעסה וירקה אותי.

ואני נכנע, כי אני לא יכול לבד. ואני משתף, כדי לצאת מהראש שלי ולזכור שתאווה היא רעל בשבילי. שהיא אף פעם לא פתרה לי שום בעיה, והיא לא גרמה לי להרגיש טוב יותר, שהיא אחיזת עיניים

ואני אסיר תודה, כי פעם לא הייתה לי אפשרות בחירה, לא הייתה לי אפשרות אחרת אלא להשתמש. רק להיום, באסירות תודה ולא בכוחי, אני יודע שאפשר גם אחרת

כשאני מסובב את הראש אחורה ומסתכל אל עבר העבר אני רואה דרך מלאה בבורות, עמוקים יותר ופחות, בורות מלאים בתאווה, דרך החיים שלי לא הייתה לגמרי חלקה היו התמודדויות במהלך הדרך התמודדויות של חיים, במחלה פחדתי להתמודד לרדת לבור, ניסיתי תמיד למלאות אותו בתאווה. חשבתי שכך אוכל לעבור את הבור מבלי לרדת אליו, פשוט ניסית להחליק את הדרך, וזה נתן לי שקט רגעי וערפול ותסכול מתמשך של אשמה ובושה, ושוב לא הייתי צריך להתמודד עם המציאות כי הייתי עסוק בלהתמודד באשמה בושה ופחד שהתאווה סיפקה.

ואז יצאתי מהבור להפוגה קצרה יותר או פחות של דרך ישרה ללא מהמורות, ואז שוב החיים והמציאות הכו בי ונתקלתי שוב בעוד הצטברות של טינה, כעס, רגשות אשמה, ועוד רשימה ארוכה של פגמי אופי, ושוב לא ידעתי איך להתמודד אז העדפתי שוב להתבודד, אז שוב מילאתי את החורים האלו בתאווה, וכאשר זה לא ממש התמלא אז שפכתי עוד תאווה, ועוד תאווה, וככה בלי סוף עד ש...

בהחלמה אני נולד מחדש, כמו תינוק קטן שאין לו מושג איך ללכת או לעמוד, או כל התמודדות של חיים, פתאום אני לא מבין איך דברים פשוטים לגמרי מין התמודדויות כאלו שהייתי "אוכל אותם בארוחת בוקר" פתאום נהיים כבדים עלי, אני לא מסוגל להתמודד עם לחצים שבעבר היית עובד מעליהם, פתאום אני נבהל ונחרד מכל דבר הכי קטן שעובר עלי, וכל דבר הכי קטן מקפיץ לי פיוזים לשמיים, אז מה קרה לי ? אני לא מצליח להבין איפה נעלם הגבר הגדול שיודע לאכול את החיים בלי מלח, לאט לאט אני מבין שרק עכשיו אני מתחיל ללמוד איך מתמודדים, חיים ללא תאווה, ללא בריחה מהמציאות, ללא התבודדות רק התמודדות.

האמת שזה גם הרפתקה כייפית, זה חיים מסוג אחר לגמרי, אני מוצא את עצמי צובט את עצמי ולא מאמין שאני חייייייי, פשוט חיייייי, אני לומד על עצמי מי אני באמת, מול מה אני מסוגל באמת להתמודד ומול מה אני בורח להתבודד, אני לומד שעם אלוקים אוהב אני מסוגל להתמודד, ולבד אני יכול רק להתבודד.

אחת הבעיות שהופכת את הניצחון לבלתי אפשרי, היא שהחברה שאנו חיים בתוכה, השקועה בעצמה בחוליי התרבות המערבית ובתאוות קשות, לא חינכה אותנו להבין שיש כאן מלחמה. פעמים רבות "לא מקובל" לעשות עניין מבילוי בקניונים, הבטה בנשים לא צנועות, ערבוביה בין בנים לבנות או צפייה בטלוויזיה על אף שלכל הפחות על חלקם אין מחלוקת בדבר חומרת איסורם, אינם נחשבים "מחוץ לגדר". ממילא מובן שמי שנלחם נראה מוזר, תמהוני.

חז"ל לא התביישו ולא חשבו שזה מוזר להגיד דברים כמו "היזהרו בי מפני בתי", וכמו "אין אפוטרופוס לעריות", אך מכללי ההתנהגות של החברה בימינו נראה כאילו לאף אחד אין סיבה לחשוש משום דבר.