כמה שרי אוצר צריך כדי להחליף נורה שרופה?

אחד, אבל אין תקציב לנורה חדשה.

בקבוצה החיה שבה אני משתתף, אנחנו מקדישים את הקבוצה הראשונה בכל חודש לקבוצת מסר, בה משתף אותנו חבר ותיק בסיפור האישי שלו, וחולק איתנו נסיון כח ותקוה. אתמול הגיע לקבוצה חבר מעיר אחרת, והוא כבש אותנו בפשטות בה הוא העביר את המסר שלו, בלי רעש וצלצולים, רק עם תשע שנים של נקיון ומפוכחות מינית, ובעיקר ניצחון גובר והולך על התאווה.

אחת הנקודות שמאוד הזדהיתי איתה בדברים שלו היתה הרעיון של "אפס סובלנות לתאווה". אבל לפני שאספר על הנסיון האישי שלי עם כך, חשוב להדגיש שלמרות שהמטרה היא אפס סובלנות לתאווה, לא מדובר על שלימות בשום פנים ואופן, אלא על תהליך. עצם הרעיון יכול לבלבל כאילו האימוץ שלו פירושו שמעכשיו ולהבא אני הופך לצדיק שלא מתמודד יותר, או לאחד שכל התמודדות מסתיימת בניצחון גמור, אבל למעשה מדובר על משהו אחר לגמרי. הרעיון של אפס סובלנות לתאווה הוא האידיאל אליו אני שואף וכלפיו אני בודק את עצמי, אבל במציאות אני אדם לא מושלם שאלוקים ברא כך שאני מתמודד ואמשיך להתמודד כל החיים, וכל זמן שאני מתקדם בתהליך - אני נמצא במקום בו אלוקים רוצה אותי.

אז מה זה בכל זאת אפס סובלנות לתאווה? זה אומר שמבחינתי הבעיה איננה אוננות או צפיה בפורנו או מה שזה לא יהיה, אלא הבעיה היא עצם השימוש בתאווה, גם אם מדובר רק על מבט ברחוב, ואפילו אם מדובר רק על כך שאני נותן לעצמי להתאוות בתוך הראש שלי. הנקודה היא שתאווה היא רעל עבורי, ולמרות שהרבה רעל יהרוג אותי יותר מהר מאשר קצת רעל, אבל גם קצת רעל יגרום לי למות (אולי רק אסבול יותר מהאיטיות של התהליך). במילים אחרות, הכוונה היא להעביר את המטרה המסומנת מ"מין" או "אוננות" למושג אחר שהוא "תאווה".

כואב לראות חברים שנמצאים בתכנית ונקיים מבחינה טכנית, אבל הם ממשיכים לצרוך תאווה. זה לא כיף לראות אנשים שממשיכים לסבול למרות שהם משתתפים בקבוצות ועושים הרבה עבודה על עצמם, אבל הרבה פעמים הבעיה היא בעצם הסובלנות שהם מגלים כלפי השימוש בתאווה. זה דומה למכור לסמים קשים שממשיך לצרוך סמים קלים, ולא מבין למה הוא לא מרגיש טוב יותר, הרי הבעיה המרכזית שלו נפתרה! אבל למעשה הבעיה שלו היא עצם העובדה שבכל פעם שקשה לו הוא בורח אל מה שיספק לו הקלה במקום להתמודד, ואין הבדל מהותי בין סמים קשים לסמים קלים.

תאווה היא תאווה, ולא משנה באיזה צורה וסוג אנחנו צורכים אותה. זה קצת כמו החידה לילדים ששואלת מה יותר כבד: קילו נוצות או קילו ברזל... בסופו של דבר קילו זה קילו, וההבדל הוא רק שצריך נפח גדול יותר כדי להגיע לאותו קילו. תאווה זה שימוש, ושימוש פירושו סבל. השאלה האם אנחנו עושים את זה בכמות קטנה אבל עוצמתית, או בכמות גדולה ופחות קשה היא לא מהותית.

לכן, אם אנחנו רוצים מפוכחות ואת הרווח שיש לחיים של החלמה, אנחנו חייבים לשאוף לאפס סובלנות לתאווה.

אם הייתם שואלים אותי, לפני שהגעתי לתוכנית, האם אני אדם ישר וכנה, התשובה שלי הייתה ברורה. אולם אם הייתי נשאל זאת אחרי תקופת היכרות עם התוכנית, כבר לא הייתי כ"כ נחרץ בענין. היום, התשובה שלי שוב ברורה, אבל בכיוון ההפוך.

ההתמודדות מול המין שליוותה אותי לאורך רוב חיי לימדה אותי להסתיר את הזהות שלי. להיות תמיד מוכן עם הסבר ותירוץ לעת הצורך. שאם מישהו ישאל מה אני עושה על המחשב תמיד תהיה לי תשובה מספקת. לא הייתי מתיישב לעשות את ענייני לפני שהייתי מכין תגובות לתרחישים אפשריים. לאט לאט, זה התחיל לזלוג גם לתחומי החיים האחרים שלי. הייתי מעגל פינות, מציג את הדבר כמו שאני רוצה ולא נצמד למה שבאמת היה. "עיגול לטובה". ואם הייתי צריך לומר דבר לא נעים הייתי מעדיף לרכך את מה שקרה באמת. זה נהיה כ"כ טבוע בי עד שנכנסתי למעין מצב "טייס אוטומטי". השקרים הקטנים האלו היו מגיעים בטבעיות ובקלות, כמעט לא חשבתי לפני שהוצאתי אותם מהפה. הם הפכו לחלק משגרת חיי. שקרן אוטומטי.

גם מול אשתי במקום בו חשבתי שאני הכי פתוח ואמיתי בעולם, השקרן האוטומטי שלי המשיך לעבוד. הייתי מייפה את המציאות כדי להתאים אותי למי שרציתי שאשתי תראה. הייתי מעגל פינות כדי שדברים ייראו יותר יפה או ישמעו פחות גרועים ממה שהם באמת. אבל לא קלטתי את זה, עד שהגעתי להחלמה.

בהתחלה לא שמתי לב לשקרים הקטנים האלו, אבל הדבר המפתיע הוא שגם אחרי שחשפתי את השקרן האוטומטי שלי, לא הצלחתי לבטל אותו כ"כ בקלות (וגם עכשיו הוא פעיל מדי פעם). לדוגמא - שיתפתי חבר באובססיה שיש לי למשחקי מחשב. אני מאוד מתבייש בה, ובד"כ אני אוהב לברוח לשם כשיש לי קושי. רציתי לפתוח מעגל איתו לפני שיעור שהיה לי. אני קולט את עצמי אומר לו את המשפט "בזמן האחרון, מדי פעם, קורה לי שאני משחק במחשב," ותוך כדי אני אומר לעצמי, וואלה, על מי אתה עובד? אתה משחק כבר שנתיים, מהרגע הראשון שקנית את המחשב הנייד שלך, וכמעט שאין שיעור שאתה לא משחק בו. ישר הייתי צריך לעצור, לומר לחבר שלי סליחה ולתקן את אשר אמרתי למציאות האמיתית. וזו רק דוגמא אחת שאפילו בשיתופים אני לא מצליח לומר את מה שהיה כמו שהיה, ולהיות כנה.

אני מבחינתי חייב את הכנות הזאת. לא אוכל להשאר נקי בלעדיה. חלק מהצעדים אף דורשים אותה במפורש. על מנת שאוכל לעמוד מול חבריי, מול אלוהים ומול עצמי, עלי להיות כנה עד הסוף. בלי פשרות, בלי עיגול פינות.

הלואי שאלוהים ייתן לי את הכח והנכונות, לכנות.

איתא בספרים דעיקר תיקון למי שנכשל ח"ו בזה [ - הרהורי עבירה וראיית קרי] שיתחזק מכאן ולהבא בימי חייו בלימוד התורה, וזכות התורה תגין עליו. וכדאיתא במדרש תנחומא: אם חטא אדם ונתחייב מיתה לשמים מה יעשה ויחיה? אם למוד לשנות פרק אחד ישנה שני פרקים, ואם למוד לשנות דף אחד ישנה שני דפים. (ואם אינו יודע ללמוד יתעסק עכ"פ במידת הצדקה והחסד ויחיה, כמו שנאמר: 'רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד' עי"ש במדרש), ועיקר לימוד התורה יהיה על-מנת לקיים... (משנה ברורה סימן תרטו ס"ק ג).