מייל זה מכיל תמונות, אם אינך רואה אותם - הצג בדפדפן. |
|
||
|
||
. | ||
כישלון הוא מבחן האמונה האמיתי
ט' כותב: אני מועד המון בזמן האחרון, ואני מרגיש שאני ממש כישלון מוחלט. בשבת האחרונה, הדבר האחרון שהצלחתי להרגיש זו קדושה. ואז, בלי שום סיבה ברורה, לקחתי ליד את הספר "גן האמונה" של הרב שלום ארוש ופתחתי אותו באקראי. וזה מה שקראתי כשפתחתי את הספר (תאמינו או לא): "אני כישלון" זו הצהרה יהירה לפעמים אנשים סובלים מטעויות או כשלונות שנראים כאילו קרו באשמתם. במקרים כאלה עלינו לזכור כלל חשוב. לפני שאדם עושה טעות, יש לו בחירה חופשית שלא לבצע את הטעות. אבל לאחר מעשה, על האדם להאמין כי השם הוא שרצה את הטעות הזאת! אדם שמבין כי השם הוא שרצה שכך יקרה, אין לו סיבה להרגיש אכזבה, דיכאון או ייאוש, ובוודאי שאין לו סיבה להרגיש אשם או להלקות את עצמו. כשאנחנו מאמינים, אנחנו מייחסים את הצלחותינו לסיוע מהשם. מי שאינו מכיר בסיוע מהשם הוא גאוותן, מאחר והוא למעשה מצהיר, "ההצלחה היא שלי, אני הצלחתי..." לכן, אם ההצלחות שלנו הן תוצאה של התערבות אלוקית בחיינו, גם הכשלונות שלנו הם תוצאה של התערבות אלוקית. השם יודע מה טוב בשבילנו, ולכן עלינו לקבל את כשלונותינו באהבה ובאמונה, בדיוק כפי שאנו מקבלים את הצלחותינו. הכישלון הוא מבחן האמונה האמיתי. בזכות האמונה אנו מכירים בכך כי טעויות השיפוט שלנו, ההחלטות הלא נכונות או כל מכשול אחר – הן רצונו של השם. בזכות האמונה אנחנו נמנעים מלהלקות את עצמנו יומם וליל, וכך אנו חוסכים מעצמנו בלאי רגשי קשה... על האדם להאמין כי כל כאב או קושי בחיים הינו תוצר בלעדי של רצון השם! לכן, השם רוצה שאהיה במקום שבו אני נמצא היום. ההוכחה לכך היא שלולא זה היה המצב, הייתי במקום אחר. פתאום הצלחתי לראות את זה בבירור: בדיוק כפי שהשם אהב אותי כשידעתי לגבור על כל המכשולים, בדיוק כפי שהשם אהב אותי כשהתפללתי שלוש פעמים ביום, בדיוק כפי שהשם אהב אותי כשאהבתי לומר תהילים ודיברתי איתו כל היום, בדיוק כפי שהשם אהב אותי כשחייכתי למרות הכול, בדיוק כפי שהשם אהב אותי כשהייתי אמיץ... כך, באותו אופן ממש, הוא אוהב אותי כשאני נכשל כל הזמן, הוא אוהב אותי כשאני נופל עוד לפני שהצלחתי לעמוד שוב על הרגליים, הוא אוהב אותי על אף ששכחתי שהוא קיים, הוא אוהב אותי כשאני כל כך עסוק בטינופת, עד שאני שוכח למה אנחנו בכלל כאן בעולם, הוא אוהב אותי כשאני מובס, הוא אוהב אותי כשאני בוכה. ובדיוק כפי שאני חייב לקבל את כל מה שמגיע אליי, אני חייב לקבל את זה שלפעמים זה בסדר להיכשל. לפעמים, זה מה שאבינו שבשמיים רוצה; שנשתדל וניפול ונשתדל וניפול... למה? כדי שנאמין ונבטח בכך שכל מה שהוא עושה, זה טוב. אני חייב לקבל את עצמי כמו שאני, כי זה רצונו, ולא משנה אילו מכשולים יש לפניי, אני אאמין שהוא נמצא כאן איתי כל הזמן, בין אם אני מנצח ובים אם אני מפסיד. ואפילו אם אני מלא טומאה והכול נראה אבוד, אני יודע שאיפשהו, עמוק בפנים, אני עדיין משתוקק לחזור אליו. ובאותם רגעים מועטים של שפיות, אני אקרא לו שיניח לי לשוב, שירשה לי להתקרב אליו.
|
||
__________________________________ מתוך פרק ד בספר "אשיב ממצולות" מאת הרב יהושע שפירא. להשיג בישיבת רמת גן: 03-6748424; www.yrg.org.il
פרק ו – הוא ישופך ראש – המשךאתה נמצא בנפילה, בריחוק. יש לך דרך לצאת מזה, דרך שמקרבת אותך לה' יתברך יותר קרוב מקרבת הצדיקים – השתמש בה! וכדאי גם ללמוד עוד על הדרך הזו, על האישיות שנקראת 'בעל-תשובה', ולהכיר את המעלה הנפלאה שלה. דיברנו קודם על התענוג המיוחד שיש לה' יתברך מעצם המלחמה של בעל התשובה, ונביא מדברי בעל התניא על כך[1]: ולכן אל יפול לב אדם עליו ולא ירע לבבו מאוד גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו, כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו … ושני מיני נחת רוח לפניו ית' למעלה: אחד מביטול הסיטרא-אחרא לגמרי ואתהפכא ממרירו למתקא ומחשוכא לנהורא על ידי הצדיקים. והשנית כד אתכפיא הסטרא-אחרא בעודה בתוקפה וגבורתה ומגביה עצמה כנשר, ומשם מורידה ה' באתערותא דלתתא על ידי הבינונים. וזה שאומר הכתוב: "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי"[2] – מטעמים לשון רבים, שני מיני נחת רוח. והוא מאמר השכינה לבניה - כללות ישראל. וכמו שבמטעמים גשמיים דרך משל יש שני מיני מעדנים, אחד ממאכלים ערבים ומתוקים, והשני מדברים חריפים או חמוצים רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש. וזה שאומר הכתוב: "כל פועל ה' למענהו, וגם רשע ליום רעה"[3] – פירוש שישוב מרשעו ויעשה הרע שלו יום ואור למעלה כד אתכפיא סטרא-אחרא ואסתלק יקרא דקב"ה לעילא… (כאשר נכפה ה'סיטרא אחרא' ומתעלה כבודו של הקב"ה למעלה) זרז את עצמך למלחמה, כי לכך נוצרת! יש אנשים שה' מבקש מהם תורה ומצוות על מי מנוחות, ויש כאלה שהוא מבקש מהם סערת קרב ודבקות מתוך קושי. אנשים כאלה – אם יתעלמו מתפקידם וייעודם המיוחד – יפספסו את נקודת הקשר העמוקה ביותר שלהם עם ה' יתברך. נסביר יותר: אצל צדיק, נקודת הקשר עם ה' היא ההצלחות – הטוב שהוא עושה, הדברים הטובים שיש בו. אולם אצל בעל תשובה הקשר הוא עמוק יותר – דרך חולשה והתמודדות, כאב ומאבק. הצדיק חי חיים כתיקונם: עובד את ה', נותן לו מתנות ועושה לו נחת רוח. בעל התשובה, לעומתו, חי בבלגן. כל הזמן הוא מגלה שהוא לא יכול לבד, שאין לו סיכוי, ו"אלמלא הקב"ה עוזרו – אין יכול לו". לכן הוא צריך להיות קשור לה' כל הזמן, חזק וצמוד. הוא מוכרח להיות בעל תפילה ולזעוק לה' כל הזמן שיהיה איתו ויעזור לו, ולכן החיים שלו ספוגים ממש בנוכחות אלוקית. תמיד הקשר שב ומתעורר, כי דווקא החיסרון והחולשה שבו דורשים את קרבת ה'. על זה נאמר: "'ובכל מאודך' – בכל מידה ומידה שמודד לך, הוי מודה לו במאוד מאוד"[4]. צריך לדעת לזהות את המידה המיוחדת שמדד לך ה' יתברך, את המשימה המיוחדת שהוא מייעד לך ורוצה ממך, ולדעת גם להודות לו עליה במאוד מאוד. היא הכי מתאימה לך, ודרכה – בכלים המיוחדים שלה – ה' שולח לך את כל הטוב והאושר בעולם הזה ובעולם הבא.[1] תניא פרק כז. ויש להעיר שדברי בעל התניא נאמרו על מדרגת הבינוני ולא על בעלי תשובה, אך דומות שתי המדרגות מצד חוסר השלמות שיש בהן לעומת עבודת הצדיקים. ונראה פשוט שאם הדברים אמורים בבינוני, ק"ו שהם נכונים בבעל תשובה. כמו כן מסוף דבריו נראה שגם בבע"ת עסקינן – שכתב "פירוש שישוב מרשעו" וכו'. [2] בראשית כז, ד. [3] משלי טז, ד. [4] ברכות פ"ט מ"ה. |
|
אם רצונך שנסיר אותך מהרשימה