לצפיה בוידאו לחץ כאן

הוא קם בבוקר עם האנגאובר נורא, כאב הראש היה בלתי נסבל לחלוטין, אבל כל זה לא הפריע לו בכלל. כשהוא רוכן על מנת להקיא את נשמתו, מה שבאמת כאב לו היה הזכרונות מהלילה האחרון. למרות שהיה שיכור כלוט, הוא זכר בבירור את מאורעות הלילה האיום הזה. לא היתה זאת מעידה ואפילו לא נפילה, זאת היתה התרסקות טוטאלית. הוא הגיע למקום שגם בחלומות השחורים שלו לא חלם שיגיע אליהם, ולמרות התירוצים שהיו לו בשפע, התחושות והרגשות שלו איימו להטריף את דעתו. נכון, הוא היה שיכור, ובכלל הוא נסחף לתוך זה שלא ברצונו, אבל בסופו של דבר, היה זה הוא ולא אחר שלקח חלק באותה נפילה נוראית.

הוא היה שבור ומבולבל, אבל דבר אחד היה לו ברור לגמרי: לעולם לא עוד. הוא נשבע בכל הקדוש והיקר לו שזאת הפעם האחרונה. אין שום סיכוי בעולם שיגיע שוב למצב הזה. הכאב כל כך חזק, שברור לו שהוא יהיה משקל נגד חזק מספיק כנגד כל פיתוי שלא יבוא. הוא ידע שזאת הנפילה האחרונה, והידיעה הזאת העניקה לו מעט נחמה. שעות הבוקר והצהריים עברו לאיטם, והראש שלו מלא במחשבות על הכאב הגדול מצד אחד, ועל ההחלטה הנחושה שהבטיח לעצמו לא לחזור לשם יותר, בכל מחיר.

אבל כשהוא קם בבוקר שלמחרת... איך לומר זאת בעדינות? הוא היה בדיוק במצב של הבוקר של אתמול. שוב כאב הראש הנורא מהדי האלכוהול, שוב האשמה והבושה הנוראיים על הנפילה של הלילה האחרון, ושוב כמובן - ההבטחה האמיתית: לעולם לא עוד!

*

על הפסוק "ולא ידע בשכבה ובקומה" אומר רש"י: נקוד על 'ובקומה', לומר שבקומה ידע ואף על פי כן לא נשמר ליל שני מלשתות. העובדה שלוט ידע על הנפילה בלילה הראשון לא עזרה לו שלא ליפול בלילה השני, ולמרות שלא כתוב אבל די ברור שכאשר נודע לו מה עבר עליו בלילה הראשון, הוא מאוד לא רצה לחזור לשם בלילה השני.

אבל למה הידע לא הציל אותו? כיון שלא היה חסר לו ידע אלא כח. הוא היה במצב קשה ואי אפשר לדון אותו. אם יש מישהו שמבין מה זה לחיות בסדום ועמורה ולנסות להישאר צדיק זה לוט, ואם יש מישהו שיודע מה זה בדידות מתוך מחשבה שהעולם כולו נחרב זה לוט. אז הוא מחפש בריחה ומוצא את זה באלכוהול, אבל זה לא נגמר שם ומגיע אל התאווה. הוא רוצה להפסיק והוא יודע הכל, אבל הוא פשוט לא מצליח. מה שחסר ללוט זה לא עוד ידע - גם לא הידע הנכון, אלא פעולות. הוא יודע מה היה בלילה אבל לא עושה עם זה כלום, אז הוא חוזר על כך גם בלילה הבא.

וזה בדיוק הסיפור שלנו. אנחנו יודעים הכל, אבל זה לא עוזר כיון שידע הוא לא כח, ומה שחסר לנו זה כח ולא ידע - גם לא הידע הנכון. ואת הכח אנחנו מקבלים כאשר אנחנו עושים פעולות, לא כאשר אנחנו רוכשים ידע נוסף. אחרי נפילה, לא תעזור שוב החלטה ש"לעולם לא עוד" אלא דוקא פעולות. נפילה לא צריכה להביא אותנו להתעוררות אלא לעשיית פעולות. לא משנה איזה פעולה - כל פעולה מקרבת אותנו להחלמה.

הם התקדמו לאט, הכול היה רגוע. המימיות מוחרשות, הפנים צבועות בשחור. עלטת הלילה מכסה עליהם, שלא יזוהו, שלא יישמעו. אפילו הירח הסתתר הלילה. נשארו רק כמה כוכבים.

המפקד נגע בקשר שלידו, בסימן המוסכם שפירושו "לעצור ולהשתופף". הקשר נגע בחייל שמאחוריו, וכך עברה ההודעה במהירות עד לסוף הטור. תוך שניות היו כולם שפופים על הקרקע, ממתינים להנחיות חדשות.

"מה עושים עכשיו?" לחש הקשר למפקד.

"מחכים למלוכלכים" השיב המפקד. גם כשלא דיבר במכשיר הקשר העדיף לכנות את המחבלים "מלוכלכים".

"אבל המפקד, איך נראה אותם?", שאל הקשר.

"לא נראה. נשמע כשהם יתקרבו. אם תשתוק, יש סיכוי שנשמע ראשונים".

הקשר דמם במשך דקה, אבל לא הצליח להתאפק "אז אולי נשתמש באמר"ל?"

"אמר"ל? אמצעי ראיית לילה? השתגעת?"

"אבל המפקד, אם נשתמש באמר"ל נוכל לראות את המלוכלכים מתקרבים מרחוק"

"נו, זו בדיוק הבעיה. תאר לך שנסתכל באמר"ל ונראה פתאום מלוכלכים. יש לך מושג איזה בלגן זה יהיה? איזה קרב יתפתח פה? רק מהפחד אנשים יעשו במכנסיים. ואני לא מדבר על הדם שעלול להישפך. עזוב. אנחנו נחכה פה, ואם יבואו מלוכלכים נגיב. בתקווה שלא יעברו בסביבה. עכשיו שקט! בפקודה!"

* * *

המפקד המטורלל הזה הוא אני. התכנית מספקת לי מגוון אמצעים לראייה מבעד לחשכה הפנימית שלי, ולזיהוי הפגמים ש"מלכלכים" אותי מבפנים. צעד ארבע, שיתוף, ספונסר, כתיבה. אבל שוב ושוב אני מעדיף לא להשתמש באמצעים. אני מפחד לגלות את המלוכלכים. מעדיף להכחיש את קיומם, להגיד "יהיה בסדר" ולחשוב שכשהם יופיעו אני כבר אסתדר איכשהו, ואולי בכלל לא יופיעו...

אני מתקשר לחבר, משתף אותו בחוסר אונים מול מישהו שמעצבן אותי. החבר מציע לי לעשות צעד ארבע על המקום, ואני כבר למוד ניסיון: בסוף התהליך אגלה שהסיבה שאני מתעצבן קשורה לעובדה שיש לי פה חלק מסוים, ושבמובן מסוים אני הוא שבוחר להתעצבן כי זה משרת אצלי איזשהו צורך – אגו, תדמית, וכיוצא באלה. ועכשיו אני צריך לענות לחבר: לעשות צעד ארבע או לא? אם אעשה, אגלה את הפגמים מרחוק. אוכל להיערך בהתאם. אם לא אעשה צעד ארבע, יש סיכוי שהכעס ישכך, אבל רוב הסיכויים שהפגמים כבר יארבו לי במקום אחר, הפעם כשידם על העליונה. למה אם כן אני נרתע שוב ושוב מצעד ארבע? נו, כבר אמרתי לכם, כי אני מפחד...

הצמיחה שלי במקום כזה מתרחשת כשאני מחשב שכר אמר"ל (או שמא אמר"פ?) כנגד הפסדו. אני יודע, בסוף התהליך אגלה שאני קצת יותר פגום. אבל אחיה את המציאות עצמה ולא את העלטה מלאת הדמיונות שלי. אולי אגלה שהסביבה מלאה "מלוכלכים", אבל אוכל להיזהר מהם, ולא להיתקל באחד מהם בלי להיות מוכן.

מתפלל לנכונות.

כשאדם רוצה להיות דווקא צדיק גמור, קשה לו להיות בעל תשובה. על כן ראוי לו לאדם שתמיד ישים אל לבו את השאיפה להיות בעל-תשובה שקוע ברעיון התשובה ושואף להתגשמותה המעשית, ואז תוכל תשובתו להרים אותו למעלה, עד מדת צדיקים גמורים, ולמעלה מזה.