לצפיה בוידאו לחץ כאן

מערכת הרגשות היא אחת המערכות המעניינות ביותר. כוחות רבים ומגוונים יוצרים את הצורך החשוב בוויסות. המוח, הלב, הכבד, המרה ועוד שלל איברים נותנים כל אחד טון מסוים אשר וביחד נוצרת הרמוניה מושלמת הנקראת "אדם".

כאשר הכל תקין, יש בהרמוניה זו את האיזון המושלם הנותן פחות או יותר תמונה די דומה על העולם אצל מרבית האנשים. כמובן שההסתכלות משתנה מארץ לארץ ומסגנון חיים. אבל באופן כללי ברוב הדברים ההסתכלות די תואמת.

לפעמים קורה ומערכת הרגשות משתבשת. או אז מתקבלת תמונה שונה מהמצב האובייקטיבי של הדברים.

מה קורה כאשר מכניסים תמונה לתכנת עריכה (פוטושופ). ניתן בלחיצת מקש להפוך אותה פתאום לצבעים עזים במיוחד. האנשים, העצים, השמים ובכלל... הכל נראה סוער פתאום. לא ברור בכלל כיצד במרכז התמונה צועד לו בנחת אדם, כאילו כל ההיסטריה סביב אינה נוגעת לו.

בלחיצה נוספת הופך הכל לחיוור וחסר חיות. השמיים מקדירים ואפורים והבריות לובשות פנים עגמומיים להחריד. ושוב לא ממש ברור כיצד אי שם בקצה התמונה משחקים ילדים בכדור כאילו כל האווירה אינה שייכת אליהם.

מה קורה כאשר חותכים את מחצית התמונה ונראה מישהו מגוחך להחריד המושיט את ידו לחלל הריק כשחיוך ענק מרוח על פניו. (מי זה האידיוט הזה? דווקא על פניו הוא נראה די נורמלי, אז מה הקטע המוזר שלו?...)

הייתי פעם במופע תלת מימד בו צריך היה לחבוש משקפיים מיוחדות. על פניו היה הסרט משמים לחלוטין. אבל רק הנחתי את משקפי הקרטון על קצה אפי והנה קם לו עולם אחר לחיים. אנשים של ממש הלכו על ידי. אפילו נאלצתי להרכין את ראשי בפני סלע עצום מידות שהחל להתגלגל לו ממש לעבר ראשי. בשניה האחרונה ממש בנס הורדתי את המשקפיים כדי שהוא לא ירסק אותי....

כשאני מנתח את רגשותי, אני מבחין כי פעמים רבות אין הם משקפים נכונה את המצב. פגמי האופי לסוגיהם מעוותים את ההסתכלות הנכונה לאירועים רבים. במקרה הטוב התוצאה היא פגיעה באיכות החיים וסבל מיותר. במקרה גרוע יותר יכול להיגרם נזק. כמו חוסר פעולה מוצדק בשל הרצון למצא חן בעיני אחרים. או פחד משתק המונע לעשות דברים כדי לא להיקלע לאי נעימויות. נורא מכך זה לפעול בנחרצות יתר במקום בו המצב אינו כזה.

היכולת לנתח את הרגשות ולהבחין במניעים המסתתרים מאחור, חשובה עד קריטית כדי להתנהל נכון בכל שטחי החיים. לדעת שגם אם אני מאד נסער לא חייב ממש להיות שזו הסיטואציה. כשאני לוקח משפט שנאמר לי ממש ללב, לא בטוח שאכן הוא כזה. להבין שגם כשאני בטוח שמישהו חושב ופועל כך וכך, ייתכן שהכל שונה ב180 מעלות. בקיצור חשוב מאד מדי פעם לאפס את תכנת הפוטושופ שבראש. למקם את מד החדות בדיוק באמצע. שהתמונה לא תהייה בצבעים רוויים מדי. שהנתונים יהיו בדיוק כפי שהיו הנתונים בשטח.

פעם סיפרו שבכל תחנת משטרה היה קו שחור ישר על הרצפה. כשהיו תופסים נהג שתוי... היו מעמידים אותו על הקו ואומרים לו ללכת. יום אחד הגיע מישהו שתוי כמו לוט. כמובן שאת הקו הוא עשה בזגזג. כשזרקו אותו לתא המעצר הוא צעק: “אין לי בעיה ללכת ישר, אבל בחייכם למה אתם מביאים אותי לקו עקום"?....

הצעד הראשון הוא להבין שהמערכת משובשת. לדעת שכל התחושות אינן באשמת מישהו אחר. להודות באמת ובתמים עם כל הקושי שבדבר שההסתכלות המעוותת הביאה אותנו לחוסר אונים. הצעד הבא אחריו מדגיש את הצורך במישהו או משהו חיצוני שיעזור לנו לכוונן מחדש את הדרוש כיוון. בלי סיוע חיצוני נמשיך ללכת וללכת ולצעוק שהקו עקום... אחריו באה הפניה לעזרה החיצונית בצעד השלישי. ואחריהם התיקון והכיוון עצמו והשמירה התמידית על מצב תקין.

אחד מפגמי האופי שיותר מאפיינים אותי זה האדישות. אני לא יודע מה קדם למה, הביצה או התרנגולת. כלומר, האם קודם הייתי משומש, ובשביל לא למות מרוב יסורי מצפון נהייתי אדיש. או שבשביל לברוח מפגם האופי של האדישות נהייתי מכור. אבל אני אדם אדיש. אני זוכר המון מקרים שעברו לידי בחיים שפשוט לא עברו אצלי את הסף של האדישות. תוך כדי שאני כותב אני נזכר במקרה שחויתי לפני הרבה שנים. הייתי עדיין ילד וחזיתי בתאונה איומה עם הרוגים וכו', רק שבועיים אחרי התאונה ראיתי לנכון לספר לאימי על המחזה. היא נחרדה מהעניין וצעקה עלי למה אני לא משתף אותה בכאלה דברים, ושזה יכול לעשות לי נזק בלתי הפיך. ואני בתמימותי עניתי לה, שזה פשוט לא הזיז לי. היא לא האמינה לי, אבל זאת היתה האמת.

עוד פעם אחת זכורה לי שאימי הצביעה על העניין הזה, זה אחרי הפטירה של סבתי ע"ה שהייתי קשור אליה מאוד, ופשוט לא התייחסתי לפטירה כלל, הגעתי ללויה אמרתי שלום, והלכתי. לא בכיתי, לא נראיתי עצוב, כלום. סתמי כזה, כאילו אנחנו מלוים אותה לשויץ. היא הסבירה לאשתי שזה כנראה כי אני לא מעכל את העניין. אבל אני עיכלתי ועיכלתי, ואף נעצבתי לליבי, אבל אדיש אני.

בתוכנית למדתי לומר את תפילת השלווה. א-לי תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם.

אני לתומי חשבתי שאם יש לי משהו, טינה, כעס, התקף, וכו'. וזה לא גורר אותי להתקף עצבים, זה אומר שעכשיו אני במצב מפוכח ושליו. אבל לא הבנתי אם כן למה הרבה פעמים השלווה הזאת לא תורמת לי כלום, לפעמים להיפך. ולא שאלוקים חתם איתי חוזה על השלווה, אבל גם במקרים שעל פניו זה היה נראה כאילו אני במצב של שלווה, עדיין זה לא הועיל לי.

לאחרונה שמתי לב שיכול להיות אצלי מצב, שחיצונית אני שליו בצורה קיצונית, אף שבתוכי פנימה אני הר געש שעומד לפני פיצוץ. הקונפליקט הזה התמיהה אותי מאוד. אם אני שליו אז למה ההר געש שבפנים, ואם ההר געש, אז למה חיצונית אני שליו?

בימים האחרונים נפל לי האסימון. ברגע שאני מנהל לעצמי את ההחלמה, אני גם מנהל לעצמי את השלווה. אבל כאן אני מגיע לבלבול קטן, אני מתבלבל בין שלווה שהיא תופעה של החלמה, לבין אדישות שהיא אחת מתופעות הלואי של המחלה.

כן, הרבה פעמים אני בטוח שאני מלא בשלוה, אבל בעצם אני מלא באדישות. אני מעדיף לוותר על השיתוף, על הכניעה, ועל הפעולות, ואני משקר את עצמי בזה שאני לא צריך עזרה כי הרי אני מלא בשלווה.

אז-

א-לי תן בי את השלווה לקבל את האדישות שלי,

את האומץ לבקש ממך שלווה,

ואת התבונה להבחין בין השניים.

הקבלה-על-להבא היא החלטה שלא נחזור עוד אל החטא הזה לעולם. כחלק מהתשובה אדם צריך לקבל על עצמו שאם יבוא ניסיון לידו – לא יחטא. ואכן, ברגע שבו נעשית ההחלטה הזו, היא נעשית באמת. אם יבוא דבר תקלה לידו עכשיו ממש – הוא לא יחטא, ולכן זוהי קבלה של אמת. אם יקרה ובעוד חודש, יום או שעה ייכשל שוב, זה כבר סיפור אחר. אז עליו לעשות תשובה שנית, ואילו התשובה הראשונה לא נפגמה כלל.