כאדם שסובל מבעיות בהערכה העצמית, אני צריך ללמוד לדעת לקבל מחמאות, ולהפסיק את הענווה השקרית שבאמצעותה הדפתי כל מחמאה והערכה כנה על דברים שאני עושה. אבל כאדם מכור שאגו וריכוז עצמי הם רעילים עבורי, חשוב ליותר מכך לדעת איך לקבל את המחמאות, כדי שהם לא יהרגו אותי. משימה לא פשוטה בעליל.

אז בגדול הדברים נשמעים הגיוניים: אני צריך לדעת לקבל את המחמאות אבל ביחד עם זה לזכור כל הזמן שהכישורים ושאר הדברים שזכיתי בהם אינם שלי אלא מתנה מאלוקים. ברור שאדם שמצא מליון דולר ברחוב יכול לשמוח בכך, אבל אין לו מה להתגאות כי הוא לא עשה כלום עבור זה, הוא לא עבד ולא התאמץ אלא מצא מציאה אז שיגיד תודה ושיהנה מהכסף. הכישורים ושאר הדברים שקיבלנו כל אחד מאלוקים הם מתנה - צריך להגיד תודה ולשמוח בהם אבל לא להתגאות.

במציאות זה קצת יותר מסובך - ולשני הכיוונים. גם קשה לי לקבל מחמאות, ואם אני כבר מקבל אז זה גורם לי להתנפח ולהרגיש כאילו אני מרכז העולם. ככה אני, מלא פגמי אופי, ובכל זאת בן של אלוקים. היום אני לא מפחד מהפגמים האלו אלא מבין שאלוקים נתן לי אותם בתור הזדמנויות לגדול ולהתפתח, וגם הקשיים האלו עם המחמאות וההערכה הם לא נגדי אלא לטובתי (וגם כדי שיהיה מעניין בחיים).

לאחרונה כאשר הרגשתי שהאגו מטפס עליי, התקשרתי לספונסר שהזכיר לי את מה שכתוב במסורת ה-12 (של תכנית הצעדים לגמילה מהתמכרות) שאנחנו צריכים ללמוד "להעמיד עקרונות לפני אישיות", מה שאומר שאל לנו לחשוב על האדם אלא על מה שהוא מביא ומייצג. אקח כדוגמא את הפוסטים שאני כותב כאן בפורום ושכמובן גורמים לי הרבה בעיות עם אגו, בפרט כאשר חברים שוכחים את הכלל הזה וחושבים שאם אני כותב יפה זה אומר עליי משהו, במקום להתייחס נטו לעקרונות שנכתבו, ולזכור שכישרון לכתיבה הוא בסך הכל מתנה מאלוקים - לא יותר (וגם לא פחות כמובן). אז אם אני ממשיך עם הקו הזה ומשתכנע שאני באמת מיוחד ושוכח שמדובר כאן על עקרונות במקום על אישיות - אני אכן עומד בפני סכנה רצינית להחלמה שלי.

מטבע הדברים, הענינים יותר מורכבים בחיים הוירטואליים מאשר בחיים הרגילים, כי ההתרשמות היא פחות מהאדם ויותר מהכתיבה, מספר ההודעות וכן הלאה, דברים שלא באמת אומרים כלום עליי או על מי שאני ומה שאני. ואני צריך להזכיר לעצמי שוב ושוב שהמטרה כאן היא להעביר את העקרונות של ההחלמה, ולא כדי לקדם אישיות של אף אחד.

לא לחינם נחשבת האנונימיות כפעולה של "חיים רוחניים" ויתירה מזו "הבסיס הרוחני לכל המסורות", כיון שהיא ההיפך הגמור מהרגשת העצמי כמרכז העולם - מה שלא נותן מקום לאלוקים להיכנס באמת למהלך החיים.

הפוסט הזה הוא קריאה לי וגם לחברים היקרים, לזכור להעמיד עקרונות לפני אישיות.

במבט מהיר נראה שמסלול חייה של שרה אמנו היה לא משו, בלשון המעטה. הסבל החל בחווית היתמות בגיל צעיר, המשיך דרך חיי הנדודים שבמהלכם נחטפה פעמיים, גם מנחת לשונם של הלשונות 'הטובות'. והגיע לשיאו בבשורה הנוראה, שבנה יקירה בו זכתה לאחר 89 שנות עקרות, איננו בנסיבות איומות.

במשך כל הזמן הזה, היא חוותה בלי סוף עצב צער כאב בושה פחד אשמה תסכול קנאה ייאוש ובעיקר המון המון בדידות. בתוך זמן קצר, רוב מוחלט של חברותיה כבר נשאו עוללים בחיקן, והיא נשאה רק את כאבה, בדומיה. המשיכה לעשות את שלה, גם כשהגיורות שלמדו בבית מדרשה נישאו ובדרך כלל זכו במהירות בפרי בטן משלהן.

אחרי עוד עשר שנים של חיים לא פשוטים (הרעב, הנדודים, וכמובן 'הבילוי' בארמונו של פרעה) בארץ המובטחת, כשגם הפירוד מהאח לא הקל עליה, היא החליטה ללכת על כל הקופה. מבחינתה השהות הממושכת ללא צאצאים גרמו לה להבין שכלו הקיצין. בשלב הזה היא כבר היתה מוכנה לעשות הכל בשביל ללכת אחרי עגלת תינוק משלה, מתוך כמיהה גדולה להיות אם היא ויתרה על בלעדיות בבעלה הגדול וביקשה ממנו שיתחתן עם שפחתה, מתוך תקווה שלפחות הוא יזכה לצאצא, ואולי, רק אולי, בזכות הויתור הזה תזכה גם היא.

הנסיון אמנם כשל, אך גם האכזבה הזו לא הכריעה אותה. שנים אחר כך, כשהצחוק הפך למציאות הנשמעת מעוללה, אין לה כל מניעה להניק בנים רבים כדי להשתיק את הלחישות הרמות אודות 'הזכות' שנפלה בחיקה - להוליד את בנו של אבימלך לאברהם - מיד כשזיהתה את פוטנציאל ההרסני של בן השפחה, היא נוקטת בפעולה, בניגוד גמור לדעתו של בעלה הגדול היא דאגה להפריד לחלוטין בין בנה לפרא האדם.

למרות שאין במקרא פרטים מדוייקים ביחס לשלושים ושבע השנים האחרונות לחייה הדעת נותנת שהם היו השנים הטובות ביותר שלה. עת שזכתה לראות לנגד עיניה את העולל שכל כך ציפתה לו גדל והפך לאיש, ממלא אחר שאיפותיה הטהורות בדייקנות. רש"י סבור אחרת; "שני חיי שרה", כולן שווין לטובה". כי אצל האמא, כל מה שקורה הוא טוב. תרח. נמרוד. אבא הרן. הנדודים. פרעה. לוט. העקרות. הגר. ישמעאל. אבימלך והעקידה. לא בהכרח היא שמחה וצהלה באותם הזמנים, סביר בהחלט שהיה לה כואב. אבל באותה המידה היה ברור לה לגמרי, שזה טוב. כי שום דבר לא קורה בעולמו של אבא בטעות.

כ-ו-ל-ן שווין לטובה.

- - - - - - -

אני לא אמא (גם אבא אין לי מושג איך להיות) ואין לי מושג קלוש מי היתה אמנו. אבל לא לחינם טרח רש"י להזכירנו גדולתה. לדידי נכתבו דבריו בכדי למתוח איזשהו אופק, רבותי, אפשר להאמין שהכל לטובה. כן, חייב אדם לברך על הרעה כטובה כי אין לו מושג אמיתי מהו טוב.

ניסיתי. משתפר לי. אני היום יכול להודות על היותי מכור. בהחלמה. תודה אבאל'ה על מחלה שקירבה אותי אליך. שחיברה ביננו.