שני חברים הגיעו לרב לדין תורה בסכסוך קשה על שטח נדל"ן. כל אחד טוען בתוקף שהקרקע שייכת לו. הרב שומע את טענותיהם ואחר כך אומר: 'ברצוני כעת לשמוע מה יש לקרקע עצמה להגיד'.. בעלי הדין לא הבינו למה הרב מתכוון אך צעדו אחריו לשטח המריבה. הרב השתטח מלוא קומתו על הארץ ועשה עצמו כמקשיב לאדמה, לבסוף קם ואמר: 'האדמה טוענת ששניכם שייכם לה..!' הבינו השניים את המסר, הגיעו לפשרה ונשארו ידידים.

לעיתים אני שוכח להטעין את הטלפון בלילה. בבוקר כשאני לוקח אותו לעוד יום עמוס הוא עדיין אותו מכשיר. השיחות קולחות והכל בסדר חוץ ממד הסוללה שנמצא כבר לקראת הסוף. אם אני לא מתאמץ לשים לב לכך הכל ממשיך כרגיל עד שלפתע מתחילים צלילי ההתראה. כשגם לכך אני לא מתייחס מתנתקת השיחה בדיוק בשלב הקריטי ביותר (חוק מרפי...) האם לא ידעתי שזה יקרה? האם באמת חשבתי שיקרה נס והטלפון יטעין את עצמו בצורה סולארית?

תסמונת הנפש הכמהה שלי דורשת טיפול תמידי. לא משהו מיוחד הדורש מאמץ גדול. סך הכל הטענה מדי פעם, עדיף פעם ביום לפחות. כשהכל הולך למישרין אני נוטה לזלזל בפעולות הפשוטות כל כך שאני צריך לעשות. הנטייה לקיצוניות גורמת לחשיבה מעוותת כאילו אם לא אעשה את הדברים בצורה רצינית ומוחלטת הם לא יעבדו. התוצאה היא שאני לא עושה גם את הדברים הקטנים. מספיקה למשל קריאה של עמוד בכל יום בספרות כדי לשתול במוח את המחשבות החיוביות שימשיכו להניע אותו לשעות הבאות. מספיקה שיחת טלפון קצרה כדי לשבור מעגל של בדידות וריקנות ולמלא אותי בתחושות של חיבור חיובי. אבל חלק מהעיוות המחשבתי בחסות המחלה משכנע אותי שאני צריך לעשות את זה בצורה רצינית ושווה לחכות בשביל כך עוד ממש כמה רגעים שייהפכו לכמה שעות שייהפכו לכמה ימים...

בינתיים האישיות המיוחדת שלי לא הולכת לשום מקום. יותר נכון הולכת גם הולכת לכיוון שלילי. לא יעזור לי לשכנע את מכשיר הטלפון היקר שלי שעוד מעט ממש אני הולך להטעין אותו כפי שאף פעם הוא עוד לא נטען. כל דקה שעוברת מקרבת אותו לשלב הניתוק אם ארצה בכך או לא.

לפעמים אחרי ימים עמוסים בהחלמה התחושה מטעית עוד יותר. החלמה מתוחזקת כראוי יכולה בהחלט להספיק לתקופה אפילו ארוכה עד שאני מתחיל להתרוקן. אני קורא לזה "להמשיך מכח האינרציה" כשמפסיקים ללחוץ על דוושת המכונית בנסיעה במהירות גדולה היא יכולה לגמוע מרחק יפה בהחלט עד שהיא נעצרת. גם אם היא ממשיכה ליסוע ברור כי בלי ללחוץ היא תיעצר בשלב כלשהו. זו לא שאלה אם אלא מתי. כך גם לגבי פעולות ההחלמה. ברור לי לגמרי שאי עשייה פירושה נפילה במוקדם או במאוחר.

מסתבר שהטענה גם אם היא חלקית עדיפה על ניתוק מוחלט.

הוא אלרגי לבוטנים, אבל חולה על "במבה" (איכשהו, הוא גם חולה מזה, וגם חולה על זה...). בדרך כלל, הוא מקפיד לוותר על התענוג, הרעיל בשבילו. אבל היום זה קרה. שקית במבה פתוחה לרווחה הצליחה לצוד את מבטו. ולא רק את מבטו, אלא גם את מבט לשונו, חיכו וקיבתו. בטרם הבין מה בדיוק מתרחש, שלוש חתיכות "במבה", לעוסות היטב, כבר מצאו את דרכן במורד הוושט, בואכה קיבתו.

בחסד אלוקים הוא התעשת, והסיט את מבטיו וידיו מן השקית. "מה עושים עכשיו? הרי זה רעל בשבילי! תוך כמה דקות אני מת! לא בטוח שעוד אספיק להגיע לבית החולים...". הוא שלף מכיסו בידיים רועדות את המכשיר הנייד, וחייג כאחוז טירוף. "הלו? דוקטור? אכלתי קצת בוטנים... אני מתחיל להרגיש כבר את הרעילות. מה אני עושה עכשיו? מה? מה אתה אומר? להקיא?!"

זה לא ממש התחשק לו (בכל אופן, הרבה פחות מאשר לסיים את שקית הבמבה שנותרה מיותמת על השולחן, שולחת חיוכים צהובים קורצים). אבל הוא הבין שאם חפץ חיים הוא – זה מה שעליו לעשות. הוא שלח את אצבעו בחוסר רצון ללוע הארי, ללועו הוא, והקיא את תכולת קיבתו. ריח לא נעים (בלשון המעטה) אמנם התפשט באוויר, אך השחרור וההקלה שנלוו אליו היו חזקים ומשמעותיים לאין ערוך.

***

קיים הבדל בין המכור לאלכוהול למכור לתאווה. בעוד צריכת הסם של המכור לאלכוהול מצריכה כוסית משקה פיזית בכדי להפעיל את "תנועת המחזור הנורא" (הספר הגדול, עמ' 23), למכור לתאווה די בכוסית משקה ויזואלי, או פנטסטי. די במבט או מחשבה של תאווה, כדי להצית את אש הכיליון. אני יכול "למזוג כוסית" בתוך הראש שלי. אפילו חבית...

מן ההיבט הזה, ההתמודדות עם התאווה הרבה יותר מורכבת. מה אעשה אם נתקלתי במושא תאווה, ש"תפס" אותי עוד לפני שאני עצמי תפסתי מה קורה כאן? כיצד לנהוג במקרה של מחשבה סוחפת שפועלת מהר יותר מאשר הזיכרון העמום אודות המקום החשוך שממנו באתי וכמה שסבלתי שם?מה שעליי לעשות הוא פשוט - להקיא. כמובן, לכתחילה, אסור לי לצרוך תאווה בשום מינון שהוא. זה רעל בשבילי. אבל גם אם כבר לגמתי לגימה קטנה, ואני מתחיל להרגיש את הרעילות המפעפעת – עדיין יש מה לעשות - יש להקיא.

כיצד מקיאין? היכי דמי אַפִּקְטְוִיזִין דתאווה? ("אפיקטויזין" הוא סם הקאה, המוזכר במסכת שבת קמז,א)

כשאני מוציא את זה החוצה, כשאני "מביא את זה לאור", כשאני מספר את זה לחברים – אז אני "מקיא" את זה. אז אני משתחרר ומרגיש הקלה. זה כבר לא בתוכי. זה כבר לא תקוע בתוך הקישקעס שלי. זה יצא, זה עזב אותי. זה מצא מפלט ממני, והכי חשוב: אני מצאתי מפלט ממנו...

אז נכון, מאחר ומדובר ב"מחלה לא נעימה למראה" (12 ו-12 עמ' 33), זה בהחלט יכול להיות מלווה בהרבה ריח לא נעים... ("אני? לי יש מחשבות כאלה? עשיתי את זה?"). מסתבר שיהיה לי יותר נוח (בטווח הקצר) לטייח את זה (אגב, גם כשאני כבר מספר, אני עדיין יכול לטייח והרבה...). אבל להישאר עם זה בפנים זה רעל בשבילי, וזו הדרך היחידה שאני מכיר להוציא את זה ישר החוצה, בכזו פשטות ומהירות (כעשרים שנה חיפשתי בנרות דרך אחרת, אך ללא הצלחה...).

***

שיחה עם ספונסי יקר ואהוב, ששמע את רוח הפוסט הזה בטרם נוצר בבטן המחשב, ובטרם קרם עור וגידים בנפלאות המקלדת, הולידה נקודה חשובה נוספת:

כשאני משתף, אני צריך לוודא שאני באמת מקיא, ולא מעלה גרה... זה אולי נשמע דומה, אבל הבדל שמיים של החלמה ושאול של מחלה יש ביניהם. צריך תבונה רבה להבחין בין השניים.

כאשר אני משתף בדברים מתוך מצוקה וכאב, מתוך גישה של כניעה, אני אכן "מקיא" אותם ומשלח אותם ממני. אך כאשר אני חולק בצבעוניות את החוויות המיניות שלי, ובעת ובעונה אחת חי אותן שוב, אני כנראה רק "מעלה גרה", ובכך רק מחדיר עמוק יותר אל תוכי את הרעל, המתוק רגעית.

כמו במחלה, כך גם בהחלמה: זה פחות מה אתה עושה, ויותר איך אתה עושה.

***

"הוא שלח את אצבעו בחוסר רצון למקשי מכשיר הטלפון..."

יש לדעת, דלפעמים שולט היצר על האדם מכח סגולת הזמן או מקום או ענינים אחרים, (וכמו שביארו רז"ל על דור המדבר שהיו במקומות שהיו שם הרבה מזיקים וכוחות רעים, "והם" גרמו להם נסיונות והרהורים עד שניסו את הקב"ה עשרה פעמים במדבר). ובפרט אם נכנס לזמן או למקום שהיה לו כבר רגילות להיכשל בו. וצריך לדעת זאת, כי לפעמים נופל האדם ביאוש מזה שכבר הצליח במשך תקופה ארוכה להתרחק לגמרי מהיצה"ר והיה בטוח בנפשו שכבר השיג איזה מדריגה להיות מופשט מהיצה"ר בדרגא מסוימת, ולכן אח"כ כשיש לו ח"ו שוב איזה ירידה נדמה לו שכל עבודתו ירדה לטמיון ואין לה שום ערך לשומרו להבא מן החטא. אבל באמת זה טעות, כי אי אפשר להוכיח מזמן אחד על זמן אחר, דלפעמים המקום או הזמן מעורר אצלו שוב התגברות היצר באופן מיוחד אשר בעקבותיו נכשל כבתחילה אבל באמת כוחו יהיה יפה בשאר הזמנים אם לא יתרשלו עתה ידיו עקב המכשול. ועליו רק ללמוד ולהבין שצריך להוסיף עוד יראת ה' בנפשו כדי שיהיה מוכן למלחמה בכל עת ובכל מקום, אך אל יכנע לבבו מפגעי המכשולים.