פרק ו – הוא ישופך ראש – המשך

שטות ושיגעון

נפש האדם עסוקה בחיפוש מתמיד, אין לה מנוח היא נתונה ברעב פנימי, לפיכך היא עלולה להתפתות ולבלוע מה שתיתן לה. היא מחפשת חיים, ורצוי במתח גבוה (ו"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו"). לכן "בטלה מביאה לידי שעמום ושעמום מביא לידי חטא". זו הסכנה הגדולה ביותר לכל אדם, ובמיוחד לבעל תשובה.

כל אדם פוגש דרך הבטלה את יצר הרע. היצר נוהג בתחכום. הוא מבין שלפתות ישירות לאיסור אין זה שייך, יש מכך רתיעה טבעית של הנפש הטהורה, ולכן הוא מתחיל לרוקן את התוכן ולשעמם את הנפש. כשאדם מספיק משועמם – הדלת שלו נפתחת מעצמה, ומזמינה את מה שזמין יותר להיכנס. התוכן הזמין ביותר, הוא החטא. מפני שהוא נותן את עצמו הכי חזק בהכי מעט זמן. שעמום הוא כמו רעב – גם אם אדם יודע שאם יחכה עד שיגיע הביתה יוכל להכין לו ארוחה טעימה ובריאה תוך שעה, הוא קונה איזה ג'אנק ברחוב ואוכל בהליכה. עכשיו הוא רעב והוא מריח את זה, כרגע זה יותר פיקנטי, יותר עסיסי, יותר זמין. אצל בעל תשובה הסכנה חריפה שבעתיים, כי הוא מנסה להיגמל מהג'אנק.

יש רגע אחד נחשק ונכסף, שמלווה את התעוררות התאווה ומריץ את האדם אל החטא. רגעי העונג המדומים שבחטאיו הקודמים מתקבצים יחד, מלפפים את הנפש ומכוונים אותה לנקודה אחת ויחידה – החטא. יש כאן משהו חולני, כי אלף פעמים אדם נחבט אל הקרקע בכוח ומגלה שאין בידו כלום, שמה שדמיין כמענג, 'תופס' וממלא תוכן, אינו אלא קליפה ריקה ומשמימה שממלאת אותו גועל. האמת היא שהוא ויתר והסכים להיכנע לחטא בשביל לא-כלום. ואע"פ כן – כל פעם מחדש נותרת איזו לחלוחית מזערית מאשליית התענוג, והיא חוזרת ומתעוררת וממדיה תופחים ותופחים עד ששוב היא נדמית כאגם גדול ומרענן, ושוב…

היצר הרע דומה כמו מי שהולך ורץ בין בני אדם, וידו סגורה ואין אדם יודע מה בתוכה. והוא מרמה בני אדם ושואל לכל אחד מה אני אוחז, ולכל אחד נדמה כאילו הוא אוחז מה שהוא מתאווה. ועל כן הכל רצים אחריו, כי כל אחד סובר שיש בידו מה שהוא חפץ. ואחר כך פותח את ידו ואין בה כלום… גם נדמו כל התאוות של העולם כמו עמודי אור הנכנסין בבית מן אור החמה, כנראה בחוש הוא שהם נדמיין לעמודים מחמת הזריחה של החמה, וכאילו רוצים לתפוס אותן העמודי אור, שתופסים וחוטפים ואין בתוך היד כלום, כך הם כל התאוות של עולם הזה.[1]