לצפיה בוידאו לחץ כאן

היום הזה התחיל בסערה ומאז רק התדרדר. אסירות תודה, רק להיום אני זוכר שאם המעלית יורדת, לא חייבים לצאת ממנה במרתף, אפשר לרדת לפני.

אז אני עוצר עכשיו ואומר באופן גלוי וברור: אני מונע היום מפחדים. חסר אונים מולם. העובדה שיש לי פחדים היא לא גילוי חדש עבורי. הרי כל יום אני כותב וחולק פחדים ומבקש מאבא אוהב שיסיר אותם ממני ויכוון אותי לעבר מה שהוא רוצה שאהיה.

מה קרה היום? אולי הצטברה מסה קריטית ואני לא הייתי שם באמת בשביל צעדים 2,3 ובטח לא בשביל 4 ואילך. אולי חשבתי שלא היה לי זמן למספיק פעולות, או במילים אחרות: העדפתי להיאחז מהפחדים האלה.

אז אני עוצר באמצע הבלגן בעבודה ומנסה להבין מה מניע אותי לפני שיהיה מאוחר מידי.

אז מה אני מקבל בפחדים האלה היום? תחושה שאני אולי שולט במציאות של החיים שלי. תחושה שאני אולי שולט באנשים אחרים. תחושה שאני כנראה יודע כיצד יתקדם היום והשבוע ובאופן כללי שולט בעתיד שלי. תחושה שאני אלוהים ולכן צריך להיות מפחד גם מדברים שאני לא יכול לעשות לגביהם כלום.

ומה אני מפסיד אם אני נאחז בפחדים האלה היום? את החיבור לאלוהים. אם אני מפחד ומוטרד אני כנראה מסתדר לבד, במרכאות כפולות ואז אני לא משחרר ולא מוסר את הפחדים לאבא אוהב. את הקבלה של מציאות חיי. את השלווה והרוגע שאלוהים יכול לתת בי. את האומץ לשנות מה שאני יכול בעזרתו. את הפעולות הפשוטות שיועילו לי ולאחרים לעבור את היום יותר טוב. את היכולת לחייך. את הטינות על כל העולם. את תחושת הקורבנות. את הרחמים העצמיים. את תחושת חוסר הביטחון. את כל הדברים שהגדירו אותי לאורך שנים ארוכות של שימוש.

מה אני בלעדיהם? הנה, ראה לעיל: זה מי שהייתי. אולי עכשיו יש סיכוי להגדרה מחדש של חלק מהערכים, אבל לא אוכל לעשות זאת לבד כי הפחד משתק אותי ומסנדל אותי וקיבלתי תזכורת טובה לכך היום.

אין ספק שאנשים נורמטיביים, וגם אני, צריכים לפחד מדברים מסויימים. זה טבעי, אחרת לא היינו מפחדים לקפוץ מהגג וכו'.

יחד עם זאת אני זוכר רק להיום שיש פחדים שמנהלים אותי ואין להם מקום ולא צריך להיות להם מקום אם אני זוכר בעזרת התוכנית שיש לי כוח עליון שמכוון את המציאות ואוהב אותי.

נכון, ידע הוא לא כח עבורנו, גם לא הידע הנכון, אבל זה מדובר על הנסיון שלנו להפסיק את ההתמכרות. לעומת זאת ידע יכול להועיל כאשר מדובר על היציאה מההכחשה והכניסה לתכנית. או במילים אחרות: כאשר אני מבין שאני בבעיה ומנסה לא ליפול רק בעזרת הידע על ההרס של הנפילה וכן הלאה - זה פשוט לא יעבוד. לעומת זאת אם אני לא מוכן להודות שאני נמצא בכלל בהתמכרות - אז ידע נוסף יכול להוביל אותי לנקודה בה אני פותח את העיניים ורואה סוף סוף את המציאות כפי שהיא.

אנחנו המכורים מכירים היטב את התחושה של פיצול אישיות, אותה הרגשה כאילו אני שני אנשים בתוך גוף של אדם אחד. לפעמים שולטת האישיות של האדם האחראי, הרציני, בעל הערכים הגבוהים, העושה והמצליח, ולפעמים יוצא מהארון האני השני שאצלו אין שום משמעות לערכים, למשפחה, למה שנכון ולמה שראוי, ובאותו זמן אני באיבוד שליטה מוחלט.

תמיד חשבתי שזה שאלו הם שני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו, וזה בעצם מעין מאבק מי יותר חזק. זה מאוד התחבר לי לדברי בעל התניא על שתי הנשמות הנאבקות, לפעמים אחת מנצחת ולפעמים השניה. יש את הזמנים בהם מנצחים הערכים ויש זמנים בהם מנצחים התאוות. אם לתת שמות לשני הקוים האלו, אז האחד ייקרא "לעשות את הדבר הנכון", ואילו השני יהיה "לעשות את מה שעושה לי טוב".

בהחלמה אני רואה יותר ויותר שזה בכלל לא שני קוים מקבילים אלא מעגל אחד שלם. לא רק שלא מדובר על שני כוחות שונים, אלא מדובר על שני כחות שמשיקים אחד לשני ומפעילים אחד את השני, ורק כשיש את שניהם - יש אפשרות למעגל ההתמכרות להמשיך לנוע. פרופ' פטריק קריינס מממשיל את זה לסכר שעוצר נהר של מים. המים זורמים וממלאים את האזור ואז מתחילים להפעיל לחץ על הסכר, לחץ שהולך וגובר עד שבסוף מכניע את הסכר וגורם לכל המים להשתחרר ולמאגר להתרוקן.

זה הסיפור שלנו. מכיון שמדובר על עיגול, אז זה לא באמת משנה מאיפה מתחילים, כיון שכל נקודה יכולה להיות נקודת התחלה. לצורך הענין נניח שאני קם בבוקר עם כחות רעננים ומחליט שאני "הולך על כל הקופה" ומתחיל "לתפוס את עצמי בידיים". הפעולה הראשונה היא לרוץ להתפלל במנין את כל התפילה, אחר כך אני נשאר לשיעור, וכשאני מגיע למשרד אני מתקין את הפילטר הכי טוב שיש כדי לנעול את המחשב. ככה זה נמשך הלאה והלאה עם עוד ועוד מעשים שקשורים רק לצד של "לעשות את הדבר הנכון". לצורך הענין זה יכול להיות דיאטה, ספורט, חיסכון בהוצאות, חזרה הביתה מוקדם כדי להיות עם האישה והילדים וכן הלאה. בקטגוריה הזאת יכול להיכנס כל דבר שהוא "נכון" לעשות אותו.

אבל אז, לאט לאט, הלחץ מתחיל לעלות. כאשר עוברים כמה ימים, אני מרגיש את זה כבר מתחיל לטפס עליי, אבל כמובן לא רוצה לאבד את כל מה שהשגתי עד עכשיו, אז אני פשוט מגביה את הסכר עוד קצת. זה כמובן לא עוזר כיון שהמים ממשיכים לזרום, והלחץ ממשיך להתגבר. הבעיה היא שמעולם לא למדתי שאפשר לאזן דברים, וגם לא רכשתי כלים נורמליים לשחרר את הלחץ ועדיין להמשיך לעשות דברים נכונים.

מה שקורה בסוף זה כמובן שהסכר לא מחזיק מעמד ואני מתרסק. זה הרגע בו העליה בעיגול הסתיימה והגענו לקטע שבו מתחילים לרדת. כשזה קורה - כל הערכים, כל מה שאני מאמין בו וכל מה שחשוב לי - עף הצידה, כי אני חייב לשחרר את כל הלחץ שהצטבר. בנקודת זמן הזאת, שום דבר כבר לא יכול לעצור אותי והכל נשטף החוצה בקול רעש גדול.

ואז מה? כמובן, הרגשת ריקנות איומה. זה ברור, כל הלחץ שהיה השתחרר, אני פעלתי נגד כל מה שאני ומי שאני, ונשארתי ריק ומרוקן. מה אני עושה עם זה? גם זה כבר ברור: מנסה בכל כוחי לחזור לעשות את הדבר הנכון...

לכן, כל פעם שאני מנסה שוב בכל כוחותי להיאבק עם עצמי על ידי עוד חסימות ועוד פעילות דתית, ועוד הבטחות, ועוד שריר - זה בסך הכל עצירה בתחנת דלק כדי להוסיף עוד כח לגל הבא של הנפילות. הנסיונות האלו לא באמת נועדו להפסיק את ההתמכרות אלא נועדו להרגיש טוב אחרי הרגשת הריק של הנפילה, לצבור עוד לחץ, ולהתכונן להתרסקות הבאה.