לצפיה בוידאו לחץ כאן

באותו ערב ש"התבשרתי" כי אני מכור למין, קיבלתי מספר הצעות כיצד לנסות לטפל בעצמי, וכל אחת מהן היתה נראית לא קלה ולא פשוטה. הכי הפריע לי כשהפסיכולוג אמר לי שבכל מקרה אהיה חייב גם להתחיל פעולות רוחניות, דבר שלא דיבר אליי בשום אופן והיה נראה לי די הזוי. אני מוכן לעשות פעולות דתיות, אבל לא רוחניות. כל הענין הזה של להתבודד ולדבר עם ה' ולחיות בשלווה, התקשר אצלי לכל מיני מעופפים למיניהם שהתייחסתי אליהם בזלזול. אני לעומתם - כך חשבתי - אדם מעשי שמנהל את החיים שלו, ולא מתאים לי הסיפור הזה.

אבל כיון שהסכמתי לעשות הכל כדי לצאת מההתמכרות, אמרתי נעשה ונשמע והסכמתי לשמוע על מה מדובר. מאז היו לי הרבה נקודות שכאלו בהן האינסטינקט שלי היה להתנגד ולומר "לא מתאים לי", אבל בשורה התחתונה אני יודע שאין קיצורי דרך בהחלמה, כך שלא משנה באיזה שיטה או דרך אני בוחר להחלים, דבר אחד חייב להיות ברור: שאני מוכן לעשות הכל בלי "אבל". חבר טוב סיפר לי שהוא אמר משהו פוגע לאשתו ואחר כך עשה צעדים שמונה ותשע וביקש סליחה. שאלתי אותו איך הוא ביקש סליחה והוא סיפר בדיוק מה אמר וכיצד אמר. שאלתי אותו האם הוא אמר "אבל", והוא אמר שאצלו אין דבר כזה כי אשתו תמיד אומרת לו שאם הוא אומר "אבל", הוא הורס את כל מה שהוא אמר לפני כן. קניתי את זה מיד. איך אני יכול לומר שאני מוכן לעשות הכל כדי להחלים, וביחד עם זה לומר "אבל פרט מסויים לא מתאים לי"? אם אני אומר את זה - אז צריך להוציא את המילה "הכל" ולהחליף אותה במילה "הרבה", או אפילו במילה "המון", אבל לא הכל.

ואז מתחילה המחלה הערמומית והמבלבלת שלי לומר לי: "אבל אתה לא מכור כבד. הנה תראה את פלוני ואת אלמוני לאן הם הגיעו, אתה לא כמוהם, אתה לא חייב לעשות הכל". אז אני משתדל להיזכר בדברים שקראתי שוב ושוב בפורום (באנגלית) כאשר הצטרפתי. החבר 'דוב' שנקי כבר 14 שנה ("רק להיום") לא מפסיק לחזור על אותה נקודה, ואולי יום אחד זה ייכנס גם לראש שלי: האם אני יכול לנצח את התאווה? אם כן - אני לא מכור, אני סתם אדם רגיל עם יצר הרע שעשה קצת (או הרבה) עבירות, וכעת אני צריך לעשות תשובה על מה שעברתי. אבל אם התשובה היא שלילית - אני מכור מאוד. והתשובה אצלי היא מאוד שלילית.

וזה לא נוגע בכלל האם אני מכור "רק" לאוננות או שהגעתי למחוזות נמוכים יותר. פעם דוב כתב למישהו שגם אם הוא מכור לצפיה במגזיני אופנה שאין בהם בכלל עירום אבל הוא מצליח לא לעבור אף פעם את הגבול - הוא עדיין מכור לכל דבר. התמכרות היא התמכרות היא התמכרות. אם יש לי שליטה על עצמי - הכל בסדר איתי. אם אין לי שליטה על עצמי - כמה ברגים (חשובים) התרופפו לי. ואצלי התרופפו הרבה ברגים, אני די בטוח בכך.

וכאשר אני מגיע להבנה שאני מכור ויודע מהנסיון שלי שזה לעולם לא ייפסק (ולשם כך אני לא צריך מחקרים ולא פסיכולוגים, וגם לא צריך להסתכל מסביב ולראות מכורים אחרים, כי מספיקה לי ההיסטוריה שלי), אז זה הלם רציני. וההלם הזה הוביל אותי לכך שאני אומר "הנני" ומוכן לעשות מה שנדרש כדי לקבל את החיים שלי בחזרה, כי לא מתאים לי שלהתמכרות יש יותר כח שליטה עליי מאשר לי עצמי. ואין שום קיצורי דרך כאן, ואין שום מקום ל"אבל". יכול להיות שיש כאלו שיכולים לחיות עם ההתמכרות וזה בסדר גמור, אבל אני לא יכול לחיות איתה יותר כי אם היא תתפרץ - אני אמות. ומכיון שאני לא רוצה למות, אני לא מחפש קיצורי דרך איך להיות עם ולהרגיש בלי. אם זה דורש לוותר על האייפון - אין בעיה. אם זה דורש לקום מוקדם או ללכת לישון מאוחר - אין בעיה. הספונסר שלי משקיע כל יום בין חמש לשמונה שעות בהחלמה! כמה אני מוכן להשקיע?

תמיד הרגשתי שאני קצת מגזים ביחס למשקל שאני מייחס לעצמי. לאחרונה זה הפך לבלתי נסבל בעליל. תולדות המחלה נטועים עמוק בשורשי האגו הפנימי שלי, זאת כבר עובדה קיימת. נסיבות ההתפתחות של ההתמכרות לתאווה החלו עם קשיים רגשיים שדרשו ממני מענה. בשל סיבות שונות ומגוונות לא יכולתי למצוא את המענה מחוץ למעגל הפנימי שלי (בושה, פחד, ומצפון) התוצאה הטראגית הייתה חיפוש מענה מעצמי לעצמי. התאווה הייתה המענה, התמיכה, ומחולל המצוקה גם יחד. הכול נשאר במשפחה...

במשך השנים נבנה לו מערך שלם בתוך עולמי. מעין משמעות שלילית למושג "האדם עולם קטן" עולם צבעוני חי וסוער ותוסס הנע במעגלים סביב עצמי. עד עכשיו קשה לי להבין כיצד יש לי את הכוח לנהל לבדי עולם שלם ומסובך של מערכות כה מסובכות וענפות, אבל זו מציאות, קיימת נושמת וגם בועטת..

בעבר קרה לי ברגעי חסד שבהם התפכחתי מעצמי, הייתי מתנער לעיתים ונבהל. כיצד יכול אדם לחשוב כל כך הרבה על עצמו? רגשות, טינות, כעסים, עצב, ותחושות אשמה. אגוצנטריות במיטבה! לא הייתי צריך להגיע לכאן כדי להבין שזה מוגזם, זה זעק לשמיים. מאז שבאתי הנה התחלתי להבין יותר את המצוקה שאני שרוי בתוכה. התאווה הייתה פן אחד של העניין ולא חזות הכול. עוד לא החלטתי לנכון באמת מה גרם למה, אך כפי הנראה התאווה גרמה לתכונות אופי בעייתיות שהיו בי, להחרפה חסרת רחמים.

אני אומר שהתאווה הייתה רק צד אחד של העניין, בגלל תובנות חדשות שהולכות ומתבררות לי. מאז שאני כאן, זכיתי באופן לא ברור מאליו לניקיון של חצי שנה. זה לגמרי לא ברור ומובן אחרי תקופה של שנים רבות ורעות. אבל למרות שעיקר המועקה שלי הייתה בשל ובצל התאווה, מסתבר שהיא כיסתה על בעיות רגשיות לא פשוטות ששיבשו ומשבשות את חיי ללא רחם.

יחד עם ההתגברות על התאווה, הרגשתי איך העסק מתחיל להשפיע על שאר הפגמים באישיותי, כנראה שהשיתוף של אלוקים ואנשים בפגמי ובסודות חיי השפיעו על האובססיה ו"ריככו" אותה בשלל מובנים.

מאז שאני מתחיל להכיר יותר את עצמי ואת הדרך, אני חש מצוקה לא פשוטה. ככל שאני מבין את הבעיה של הסתבכות באגו אני מבין את ההסתבכות שלי אתו. לפעמים אני חש תחושת גועל של ממש מהשקיעה שלי בעצמי. כמה בן אדם יכול לחשוב על עצמו? זה לא ממש משנה אם המדובר על שיחות של שעות, שמבחינתי עוסקות בסופו של דבר, בי, ורק בי! נכון זה יכול להיות דיבורים עם אחרים על ההחלמה ועל בעיותיהם, אבל בסופו של דבר אני הרי יודע שכל העניין הוא חלק מבעיית וצורך ההחלמה שלי.

אני יודע שכל זה עדיף מנפילה אחת לתאווה, אני גם יודע שבזבזתי הרבה מאד זמן על התאווה, אבל במקום כלשהו אני מרגיש שההתעסקות עם עצמי "שינתה פאזה" קודם זה היה סביב התאווה ובהקשרים של נפילה אליה, וכעת זה סביב התאווה ובהקשר של התגברות עליה. אני שומע שיש אנשים בהחלמה שסדר יומם כולל סדר גודל של 4-5 שעות סביב הנושא, כמובן שבמישור ההחלמתי, שיחות, מפגשים, עזרה לאחרים וכדו' גם אם זה בהחלמה, אבל יש משהו מציק בכך שבמישרים או בעקיפין כל כך הרבה זמן סובב סביב הקשרים עצמיים.

אך אם זה היה רק בהקשר התאווה, ניחא. אבל שמתי לב לעוד משהו. ככל שאני מתנתק מעט מחיבור קבוע לתכנית, אני מפתח קשיים רגשיים שמזעזעים אותי. בימים האחרונים ובשבת האחרונה חוויתי מצוקה לא פשוטה שלא הייתה קשורה לתאווה, אבל היה לה ביטוי בתחושות לא קלות, הרגשתי חוסר אונים מוחלט בהקשרים אחרים של התנהלותי, חוסר האונים גרם לי לשקוע ברחמים עצמיים עלובים, ממש לא יכולתי להתנתק מזה, זה היה ממש נורא. ההכרה שלי עם התכנית גורמת כנראה לקושי רב יותר כל אימת שאני מנסה לסגל לעצמי התנהגות "נורמטיבית" ללא התכנית. זה מזכיר לי את שלבי ההתמכרות, משהו מעיין "קריז רגשי", ולא רק בתחום התאווה.

וכאן זועקת בתוכי השאלה: האם נגזר עלי לבלות את כל חיי סביב עצמי? אני חש ממש חוסר אונים מול חוסר האונים שמלווה אותי כמו צל. כל יציאה מעצמי עוזרת לזמן מוגבל, אי שם בתוכי חבוי לו פרץ הרגשות מוכן כל רגע להציף אותי במחשבות וברחמים עצמיים, וזה ממש לא קל. אני לא יודע אם אלו תחשותי האישיות בלבד או משהו שמשותף לאחרים, אבל בכנות? אני די מודאג מהעניין.

תוך כדי כתיבה נזכרתי בסיפור מעניין:

‫שר אחד היה לו סוס יקר מאוד והוא שמר אותו‬ מכל משמר, פעם רכב עליו לעיר אחרת והכניסו לאורווה, ועל פתח‬ האורווה העמיד שומר לשמור עליו שלא יגנבוהו. כדי שהשומר לא‬ ירדם על משמרתו, יעץ לו השר שיתעמק במחשבות שונות.‬ באישון לילה קם השר ויצא אל השומר, מצאו מתעמק‬ במחשבותיו. שאלו השר על מה אתה חושב? ענהו השומר אני‬ מתעמק בשאלה כשתוחבים מסמר בקיר היכן נעלם העץ שהיה‬ מקודם במקום המסמר. אמר לו השר יפה מאוד הטבת לחקור. עברו‬ כמה שעות, ושוב יצא השר אל השומר, ושוב שאלו על מה אתה חושב.‬ ענהו אני חושב בזה כשאוכלים כעך )בייגל( לאיפה נעלם החור. אמר‬ לו השר נפלא, וחזר לישון. כעלות השחר מצא השר שוב את השומר‬ טרוד במחשבותיו, שאל אותו השר: על מה אתה חושב עכשיו? ענה לו השומר: "אני‬ חושב איך אפשר הדבר שהאורווה סגורה ואני יושב על יד הפתח תפוס‬ במחשבותי, ואיך נעלם הסוס.‬...

אני מרגיש לפעמים איך מרוב מחשבות על חיי הם פשוט בורחים ממני...

אם לא שמתם לב גם פוסט זה עסק בעצמי...

בתקופה של קושי צריך ביותר לחזק אצלו תשוקה ורצון וחיבור לתורה ולעבודה, כי רצינות של קדושה בעשה טוב דוחה הרבה מן החושך. וכבר אחז"ל שהעצה להינצל מן היצה"ר היא שיטמין עצמו בתורה. ולכן מומלץ שימצא לעצמו איזה ענין שיש לו חשק לזה ויפתח אצל עצמו תשוקה חזקה לזה, וזוהי הצלה גדולה בכל מצב שהוא.