מיהו סטטיסטיקאי?

אחד שיגיד לך, שאם תכנים את הראש לתנור ואת הרגליים למקפיא, אתה תרגיש בממוצע – בסדר…

כן, אני לא מאמין שאני כותב את זה - אבל אני נקי חצי שנה. חצי שנה בלי אוננות, בלי פורנו, וכמעט בלי פנטזיות חולניות...

התודעתי לאתר הנפלא הזה לפני כמעט שנה, במצב של יאוש מוחלט. הייתי משוכנע במאה אחוז שהאוננות תשאר בת לוויתי הנאמנה לכל החיים.

בכל זאת משהו כאן תפס אותי, איזה משב מרענן של תקוה. הייתי קופץ לביקורים קצרים במשך כמה חדשים, עד שהחלטתי לנסות להפסיק לתשעים יום, נראה אולי יש בזה משהו. זה כמובן לא הלך. ברור שצריך שינוי גישה כלשהו.

אחר כך התחלתי לשתף בפורום, להתחבר לכל החברים המדהימים בראשות סוד הכניעה היקר, ולאט לאט העסק התחיל לזוז. הבנתי שהתאוה עבורי היא הרבה פעמים גם מפלט רגשי, כדור הרגעה, סם...

השיתוף נתן לי המון כח. ההוצאה לאור של הסוד הנורא שאכל אותי מבפנים 12 שנה, היתה כל כך משחררת...

אבל יותר מזה, הדבר הכי חשוב שלמדתי היה שאני יכול להתגבר! למדתי שהבעיה היא הגישה שלי. פתאום תפסתי שהסיבה שאני לא יכול לנצח היא שאני בטוח שאני לא יוכל לנצח. לקח לי כמה חדשים אבל בסוף הפנמתי שאני כן יכול לנצח, שאפי' אם יש התקפה של תאוה לא חייבים לממש אותה, מחכים וזה עובר...

לא יאומן, אבל זה עבד! וזה עדיין עובד - 180 יום.

אז תודה רבה לכל החברים היקרים שהיו עבורי השער אל מחוץ לעולם התאוה הארור. וכמובן, למיסדי האתר הנפלא הזה, שאת שארית חיי השפויים (אני מקוה...) אני חייב להם.

מצחיק, אבל צעד תשע היה זה שבגללו נרתעתי מלהיכנס לתכנית 12 הצעדים. קראתי את רשימת הצעדים ולמרות שכמובן היו לי השגות על חלק מהם, אבל הייתי מוכן לנסות להתמודד איתם, ולעומת זאת כאשר קראתי את הצעד התשיעי אמרתי - עד כאן, את זה לא. כי הצעד התשיעי אומר "כיפרנו במישרין בפני כל מי שפגענו בו", וכמובן אין סיכוי בעולם שאני יעשה את זה. למה? קודם כל כיון שכל מי שפגעתי בו זה כמובן בצדק גמור כך שאין לי למה להתנצל בפניו, ובכלל - גם אם פגעתי במישהו ואני לא צודק, הרי לא שייך שפתאום אכניס את האגו שלי לבוידעם ואגש להתנצל בפניו. בקיצור - לא בשבילי.

אבל למרות זאת התחלתי את התכנית, כיון שידעתי שאני חייב פיתרון לבעיה שלי וכל הפתרונות שכבר ניסיתי לא פתרו כלום וזה היה המוצא האחרון. אז התחלתי עם הצעד הראשון והדחקתי (אני אלוף בהדחקות) את העובדה שבמוקדם או במאוחר אגיע לצעד התשיעי. לשמחתי התקדמתי מהר בעבודת הצעדים, ומצאתי את עצמי עומד מול האיום הנורא של הצעד התשיעי שהוא למעשה לעמוד מול התוצאות של הדיבורים והמעשים שלי. לא כיף אבל אין ברירה ובאמת ניגשתי לאנשים והתנצלתי על כך שפגעתי בהם.

מבחינתי, החלק הקשה ביותר היה להתנצל בלי "אבל". כל פעם רציתי להתנצל על החלק שלי, ולהוסיף "אבל גם אתה לא היית בסדר כשעשית כך וכך". זה היה יכול להמתיק את הגלולה המרה של הצעד התשיעי, אבל לימדו אותי שהצעד התשיעי הוא שלי ולא של האדם שבו פגעתי. אם הוא יחליט להתנצל על החלק שלו - זה ענין שלו, אבל אני צריך להתנצל על החלק שלי ולעזוב את האדם האחר לגמרי. אז כל פעם אחרי שהתנצלתי וביקשתי סליחה על הפגיעה שלי, כאשר עמדו לי על הלשון המילים "אבל גם אתה", בלעתי את הלשון, נשכחתי את השפתיים ושתקתי. זה עבד יופי.

מאז למדתי שהצעד הזה לא רק שהוא לא מפחיד - הוא סבבא לגמרי. אתמול יצא לי לעשות שני צעדי תשע ובשניהם היתה לי כזאת תחושת הקלה ושחרור, שפשוט לא הבנתי למה לא עשיתי את זה מוקדם יותר. אחד היה על ויכוח טפשי שהגיע לטונים גבוהים והסתיים בחילופי האשמות. כשניתקתי את הטלפון, הרגשתי רע וידעתי שאם אני רוצה להשתחרר - אני צריך לקפל את הזנב ולהתנצל. מיד אחרי שהתנצלתי ויישרנו את ההדורים, הרגשתי את ההקלה ושאלתי את עצמי למה אני מחכה, למה אני לא עושה את אותו דבר גם מול אדם אחר שפגעתי בו לפני מספר ימים, ובמקום זה אני ממשיך לסחוב איתי את זה.

אז באמת שלחתי הודעה שבה התנצלתי (רק על החלק שלי!) וביקשתי סליחה. בבוקר קיבלתי הודעה קצרה: "מעריך, סלחתי". ואני שוב זכיתי בשחרור.

אומר הרב קוק זצ"ל: אם אדם נשפל כל-כך בדעתו, עד שמרוב מרירות נפשו על עוצם ירידתו המוסרית בכל חטאותיו איננו יכול להרים ראש לעסוק בתורה ומצוות, בישובו של עולם ובחברת הבריות, במנוחה ושמחת נפש בריאה – צריך הוא לשים אל לבו כי מדַכְּאוּת לב כזאת על כל עוונותיו הרי הוא ודאי באותה שעה בעל תשובה גמור, ואם כן כבר שגבה מעלתו, ויוכל להניח דעתו ולשוב לשמחתו וחדוות רוחו ולעסוק בכל הטוב מתוך לב שקט ושמח, כי "טוב וישר ה'".