אמא שואלת את הבן שלה: "מה תעשה שתהיה גדול כמו אבא?"

הבן משיב: "דיאטה…"

כמעט שש שנים אחרים שהגעתי לתכנית, למה אני בעצם ממשיך ללכת לקבוצות באופן קבוע? השאלה הזאת היא בעצם אותה שאלה (רק במילים אחרות) ששואלים רוב החברים כאשר הם מגיעים לתכנית: עד מתי אצטרך ללכת לקבוצות? כשבעצם מה שמסתתר בתוך השאלה זה ההנחה שקבוצה זה מעין "עונש" על המצב שלי, ולכן כעת אני צריך לשלם את חובי לחברה בכך שאשתתף במספר מסויים של קבוצות.

אז ככה, קבוצות הן לא עונש, והסיבה המרכזית בגללה אני ממשיך להשתתף בהן היא כיון שאני נהנה. זאת כמובן לא הסיבה היחידה כיון שיש עוד כמה סיבות חשובות לא פחות, אבל אני מניח שאם לא הייתי נהנה מכך, לא בטוח שהייתי מצליח להחזיק מעמד ולהמשיך לעשות את זה בהתמדה ובעקביות, בטח לא בזמנים לחוצים.

בקבוצות אני מקבל הרבה דברים, כאשר הראשון שבהם הוא תזכורת לכך שאני חולה במחלת ההתמכרות לתאווה, ושאני צריך להמשיך לעבוד על עצמי כל יום כדי שאוכל להישאר בהחלמה. התזכורת הזאת מגיעה בעיקר מחברים חדשים שמגיעים, אבל גם מעצם ההליכה לקבוצות, מהדיבור על הנושא ומשמיעת שיתופים של חברים אחרים בנושא של ההתמודדות עם התאווה. זאת הזדמנות עבורי להיזכר במקום ממנו הגעתי ואליו אני לא רוצה לחזור, כאשר בדרך כלל התזכורת הזאת מגיעה בתוספת של כאב ממעידה או נפילה, וכאן אני מקבל אותה בחינם עם צ'אנס לעשות את מה שצריך עוד לפני שהכאב מגיע.

דבר נוסף שאני מקבל בקבוצות הוא תקווה, כשאני רואה חברים שהחיים שלהם הולכים ומשתפרים, הולכים ומתקדמים עוד ועוד, ואני רואה שאם אמשיך לעבוד את הצעדים ואמשיך להתפתח, גם אני יכול לקבל עוד ועוד. המדובר הוא גם על חברים חדשים וגם חברים ותיקים, כי כל מי שרואים עליו את ההתקדמות, זה נותן עוד נסיון כח ותקווה. יש הרבה סבל בקבוצות, אבל יש גם הרבה כח ותקווה.

ובכל זאת, הסיבה המרכזית בגללה אני הולך היא כיון שאני נהנה ללכת לקבוצות. לאו דוקא בשביל התזכורת וגם לא כדי לקבל נסיון כח ותקוה, אלא בעיקר כדי להיות במקום ה(כמעט) יחיד בו מה ששולט זה כנות ונוכחות. למשך שעה אני נמצא שם עם אנשים שנמצאים שם. הם לא עסוקים בסמארטפון שלהם, לא מחפשים לאן לברוח, לא עסוקים בלעשות רושם על אף אחד ולא מנסים לייפות את המצב שלהם. במשך שעה אני מקבל את הזכות להיות בין אנשים שאני יכול לספר להם הכל על עצמי ולדעת שהם יקבלו אותי. כשאני הולך לקבוצה, אני משאיר מאחריי את כל המרדף אחרי ה"עוד", מכבה את הפלאפון ומתנתק מכל ההמולה שמלווה אותי, ואני שם לגמרי. זה המקום בו אני יכול להיות כנה במאה אחוז עם עצמי, כיון שאני יכול להיות כנה באותה מידה עם החברים הנוספים.

בחודשים האחרונים נפתחה אצלנו קבוצה במוצאי שבת, ואני מקפיד מאוד לא לפספס אותה. לפעמים יש יותר חברים ולפעמים פחות, אבל עבורי זאת תמיד הזדמנות יוצאת מהכלל לפתוח את השבוע בשעה של החלמה. כיף לי ללכת לקבוצה, כיף לי לפגוש את החברים, אני נהנה מהקריאה ומהשיתופים, וזה נותן לי כח להמשך השבוע.

לכן אני הולך לקבוצה ולכן אמשיך ללכת. עבורי זה לא עונש - זה פרס.

אתמול היו לי שני דברים שהרגשתי בהם שינוי אדיר ומבורך מאז שנכנסתי לשמור עיניך.

הראשון, אתמול הייתי באירוסין של בן משפחה, אצלי אירועים כאלה הם הכי מסוכנים. בדרך כלל אלו אירועים משפחתיים יותר פתוחים יותר, והמחיצה בין הגברים לנשים פחות עובדת.

פשוט הייתי בלחץ אדיר, הגעתי חסר מצב רוח. אחרי שבוע שאני מצליח של יהיו לי נשים ספציפיות בשביל לפנטז עליהן (פשוט כי אני מסיט את מבטי עוד לפני שהמראה שלהם מספיק להיחקק לי במוח), פתאום אני הולך להגיע לארוע שכולו מלא בנשים חדשות, סחורה טריה.

פשוט לא ידעתי מה לעשות. ואז נזכרתי בשמור עיניך. בתפילת ערבית שהתקיימה לפני האירוע, פשוט בכיתי לקב"ה שיציל אותי. אמרתי לו שאני לא רוצה ליפול, אבל אני מרגיש שאין לי כוחות לבד ואני מוסר את עצמי ואת תאוותי לו. אחרי התפילה פשוט הרגשתי הרבה יותר רוגע. התחלתי לדבר עם אנשים וכו' ופשוט שכחתי מצד הנשים. תודה לקל.

הדבר השני בדרך לאירוסין נסענו עם נהג הסעות. אפשר לומר שהוא היה נהג לא כל כך אדיב ונחמד. אצלי כשאני פוגש אנשים לא נחמדים זה מעלה לי את הטורים, במיוחד אם הם נהגי הסעות. היה לנו איתו כמה תקרים בדרך. אפשר לומר שהקפיצה הראשונה שלי היתה להגיב בחריפות. אבל אז נזכרתי בשמור עיניך. נזכרתי שכשאני לא יכול לשלוט בעצמי אני פשוט נכנע. ונכנעתי.

כל פעם שהוא כעס התנצלתי בשם כולם. אמרתי לו שאנחנו לא מספיק מבינים אותו וזה לא בסדר. אנשים לא מבינים שהוא כבר עייף ורוצה לחזור הביתה וכו'.

שמתי לב פתאום שכשאני משנה את הטונים אנשים מקשיבים לי יותר, פתאום הוא הסכים ללכת לקראתנו ולעשות לנו עוד תחתנות וכו'.

אז תודה לכם חברים יקרים הכל בזכותכם.

צריך לדעת ולזכור היטב שהכאב שאחרי הנפילה הוא הכאב הטבעי של הנשמה, הופעת הטוב והטוהר שבנו. הוא אמיתי וטהור, והוא מזכה אותנו בזכות הנפלאה של תשובה מאהבה שכבר נמצאת בעומק הנפש – לא בשמים ולא מעבר לים. אל ניתן לנחש להסתיר מעינינו את נקודות האור שבנו, שיכולות להוציא אותנו בן רגע מתוך החושך הגדול.

אם יִפַּלא בעיני האדם איך יתכן שהוא בעל תשובה מאהבה, והרי בדרך כלל הוא לא מזהה בעצמו באופן בולט רגשות של אהבת ה', ואיך דווקא אחרי נפילה פתאום הוא נעשה לאוהב ה'? ובכן, ראשית, מאוד ייתכן, שגם בזמנים הרגילים לא שפט את עצמו בצדק, ולא הכיר באהבת ה' שבקרבו. ושנית, זוהי הגדלות המיוחדת שבשעת תשובה, שהיא מוציאה אל הפועל כוחות אדירים שאינם מתגלים בשעת שגרה.

ניתן לומר בדרך משל שכשאדם פוגע בחברו, נפגמת מערכת היחסים העכשווית שביניהם. כדי לרפא את הפגיעה – צריך להמשיך אור חדש ממקום עמוק יותר בנפש, שלא נעשה בו שימוש עד כה במסגרת היחסים שביניהם. וכך גם בין אדם למקום, התשובה חושפת עומק שלא בא לידי ביטוי עד כה, ומגלה שהקשר הוא עמוק ועצמי הרבה יותר מכפי שהיה נראה עד עכשיו.