דקה על פרשת וישלח מאת הרב משה ברוומן, עם מסר מיוחד עבורנו.

לצפיה בוידאו לחץ כאן

(אם הסרטון חסום עבורך, תוכל להוריד אותו מגוגל דרייב בלחיצה כאן)

לצד הקבוצות הטלפוניות והחיות המתקיימות  מידי יום, ישנה קבוצה שבועית טלפונית המיועדת לחברים צעירים, רווקים בגילאי שמונה עשרה עד עשרים וארבע.

הקבוצה מתקיימת מידי שבוע, ביום שלישי בשעה 10:00 בלילה והיא מתאימה הן לחברים שכבר משתתפים בקבוצות של תכנית הצעדים והן לחברים חדשים.

על מנת לקבל את הפרטים (מספר טלפון וסיסמא) אנא שלח אימייל לכתובת help@gye.org.il.

לפני כמה שנים התרחשה לה מה שנקראה בסופו של דבר "מלחמת לבנון השנייה" המלחמה פרצה בסתם יום של חודש תמוז, לאחר חטיפת חיילים. תוך יום יומיים החל מערך גיוס מילואים וקרבות קשים עם לוחמי חיזבללה בכפרי דרום לבנון.

אלא שאז החלו לזרום דיווחים קשים על מחסור חמור בציוד לחימה ובציוד אישי של החיילים, היו חיילים שרעבו לאוכל ממש, ונאלצו לאכול מה שמצאו בבתים בכפרי לבנון, אוכל שהשאירו המקומיים. קמה סערה גדולה ונשמעו קולות של לוחמים אשר סיפרו על קרבות גרילה קשים שנערכו בתת תנאים ובחוסר ארגון.

הציבור התוודע אז למושג "ימחי"ם" וביתר פירוט, "יחידת מחסני חירום" יחידה זו אחראית על תחזוקת המחסנים בהם מאוחסן הציוד לשעת חירום. התברר שהמחסנים היו כמעט ריקים... דבר שגרם לאנדרלמוסיה לא קטנה, ואף לאבדות במלחמה. בסיכומה של מלחמה היו יותר מ 200 הרוגים ה"י. מיד לאחר המלחמה מונה רמטכ"ל חדש שהדבר הראשון שעשה, היה למלאות את המחסנים.

נזכרתי בסיפור זה בשבת שעברה. הייתה לי שבת ממש "מאתגרת" בלשון עדינה. לאן שלא פניתי נתקלתי במשימות. הלחץ היה גדול, נדרשתי להוכיח שאר רוח וסבלנות. ניסיתי לתרגל את הכניעה בשלל צורותיה, ואכן למרות הקושי זה היה נראה די בשליטה. כך עבר לו יום שישי עם איפוק ורגיעה, עד שהגיעה לה שבת בצהריים. ראיתי באופק את הענן השחור מקדיר את השמיים, בקצה אפי הרגשתי כבר את משב רוח הסערה הקרבה ובאה. חושי נדרכו, ידעתי שאני חייב לשחזר את ההצלחות שהיו לי בשבועות האחרונים. הייתי בטוח שהנה אני צולח עוד גל אחד.

ואז זה הגיע. ברגע קטן של כעס לא שלטתי ברוחי והגבתי רע. בבת אחת חזרתי לאחורי ת"ק פרסה, התנהגתי בפרץ של כעס, והרגשתי גרוע. גרוע מדי. למרות שלא מדובר ח"ו בנפילה לתאווה. אבל הרגשתי בתוכי כיצד חומות מתחילות לקרוס. ומשום מקום צצה לה מחשבת התאווה. בתיאוריה אני יודע כבר שחוסר כניעה למצבי לחץ בחיים הוא המפתח לפתחי התאווה. הפעם גם הרגשתי את זה. משהו בתוך המחסנים שלי התרוקן.

הבנתי פתאום את חשיבותם הרבה של ה"ימחי"ם" שלי.

לכולנו יש מחסנים, ועלינו לדאוג שיהיו מלאים תמיד. כאשר אנו לומדים יותר ומפנימים את שעלינו לעשות בשעת חירום, כך יקל לנו להתמודד בשעות לחץ עם המצב. לא נוכל לצפות להתנהגות הולמת הרגע האמת אם לא נתכונן כראוי קודם. אם אנו מגיעים לקושי עם מלאי כוחות נפש מדולדל, הנפילה בא תבוא. היא תבוא ותמשוך אחריך את כל אישיותנו כמגדל קלפים. זה יתחיל אמנם בתגובה של כעס ללא קשר לתאווה, אבל מהר מאוד נמצא את עצמנו עומדים מול נחשולי תאווה. " המקרע בגדיו בחמתו... יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שכך אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו - עבוד עבודה זרה, והולך ועובד"

הבנתי שבפעם הבאה זה יכול להיגמר בצורה אחרת ולא רק בכעס... והחלטתי להתגייס מיד כדי למלא את המחסנים בעוד הבנות ותובנות של כל ארסנל הכלים שלי, לקראת המלחמה הבאה שלצערי בא תבוא, אבל בע"ה אהיה מוכן אליה.

בשבוע שעבר גיליתי שאני מפחד שה' יסלח לי. כלומר, אני מתפלל "סלח לנו", ומכה על חטא בווידוי, ויום כיפור מצליח לחלץ ממני דמעה או שתיים. אבל עמוק בפנים אני מרגיש שהרבה יותר טוב להישאר אשם מאשר לזכות בסליחה. כמובן, ה' לבדו מחליט אם יסלח לי או לא, אבל יש לי בחירה האם להיפתח לסליחה שלו. האם לתת לה לחדור לתוכי, ליישר את כל המעקשים, להיפטר מרגשות האשמה ולאפשר לעצמי לפתוח דף חדש במערכת היחסים עם ה'. וזה נכון גם ביחס לחבר, בן זוג, או הורה – אני עשוי לבקש סליחה מתוך צער נורא ותחושת אשמה מצמיתה, אבל כשהסליחה מגיעה מהם, לא לתת לה להיכנס פנימה.

הרבה יותר נוח להישאר עם רגשות האשמה.

מה?!

כן.

כי אני תופס את עצמי כאדם אחראי, בעל יכולת, שולט במעשיו, מקבל אחריות על שגיאותיו ומשלם עליהן. בעצם אני לא אמור לעשות טעויות בכלל, ואם הן קורות, זו תקלה איומה ונוראה, וחריגה מהסדר הנכון שבו אני כאמור לא עושה טעויות בכלל. עקרונית אני מושלם; זה רק עניין של זמן עד שהעסק יתברר סופית ואוכל להיפטר מהמכות הקלות בכנף.

ומה יקרה אם אאפשר לעצמי להיסלח? פירוש הדבר שאני מודה שבעצם אני חסר ופגום. שאני לא מסוגל לשאת באחריות למעשיי. שאני טועה ובגדול, ושזה לא "במקרה" אלא טבוע בעצם מהותי, by design... ואז מה אהיה? בסך הכל רכיכה, טיפה סרוחה, כחציר יבש וכציץ נובל. במצב שכזה אאלץ לוותר על החלום להסתדר לבד, ולבקש עזרה מאחרים, או מה', ה' ישמור...

לעומת זאת, אם אמשיך לשאת את רגשות האשמה בגאון, פירוש הדבר שלא ויתרתי, שלא נכנעתי למחשבה שאני לא מושלם. נכון, זה כבד המשא הזה. אפילו כבד מאוד. הוא גם מכריע אותי מדי פעם וגורם לי לאבד כל רסן – כי הרי מה ההבדל בין משא של שני טון למשא של שני טון ועוד קילוגרם אחד... אבל עדיין עדיף לי לשאת אותו ולא לתת לסליחה לחדור פנימה. לא לאפשר לעצמי להיסלח. בינינו, כשהמשא כבד זה גם תירוץ טוב לעייפות כללית. כבד לי לעזור לחבר; כבד לי לקרוא סיפור עם הבת שלי; כבד לי לטפל בגוף שלי; כבד לי לחייך – תגידו, אתם לא רואים כולכם שאני עובד קשה? אני לא רכרוכי כמוכם! אני מכיר בטעויות שלי, מתמודד! לא מתחמק...

לכן הרבה יותר נוח להישאר עם רגשות האשמה. לכן אני מפחד שה' יסלח לי.

אלא אם כן...

אלא אם כן אבין שהתדמית שיצרתי לי בשלב מוקדם כלשהו של החיים כבר לא משרתת אותי. פעם זו הייתה חליפה מבריקה ומהודרת, שאיפשרה לי להוציא מעצמי את המיטב, אבל היום זה שריון קשקשים לוחץ ומגביל, קטן ממני בכמה מידות, שבקושי אפשר לזוז אתו. "אני" ו"התדמית שלי" שונים זה מזה. "אני" לא מוכרח להיות כבול למיטת סדום של התדמית שלי. וכששואלים את אותו "אני", אז הוא דווקא סבבה לו להיות נזקק, להיות חלקי, להיות חסר. זה בכלל לא מרתיע אותו להיסלח. אדרבה, זה מעניק לו את הדבר שהוא הכי אוהב – להתחבר מחדש אל מקורו...

* * *

מעשה בר' אשר פריינד שפעם אחת בא אליו יהודי פלוני לקבל ברכה. הרב שאל אותו מה מצב הבריאות? והוא ענה, ברוך השם, השם עוזר.

ומה עם הפרנסה ושלום הילדים?

"ברוך השם. השם עוזר לי".

נענה ר' אשר ואמר:

"אבל לי השם לא עוזר".

נדהם האיש ואמר לר' אשר. "מה? לצדיק כמוך ה' לא עוזר?!"

ענה לו הרב בחכמה:

לי הוא לא עוזר, כי הוא עושה את הכל!...

(מתוך הספר "ר' אשר", עמ' 92)