לצפיה בוידאו לחץ כאן

(אם הלינק חסום אצלך, תוכל להוריד אותו מגוגל דרייב בלחיצה כאן)

לאחר תקופה שבה אני מגיע באופן קבוע לקבוצות, הגעתי למסקנה ברורה כי אני צריך עוד. משום מה נדמה לי שכל פעם אני יוצא אדם אחר מהמפגש. לא שאני עושה פעולות מיוחדות, או אומר דברים אחרים, הכל חוזר על עצמו, אז מה יש שם?

אתמול שמעתי צעד ראשון (תיעוד של היסטוריית הנפילות) של חבר שהתחיל תוכנית ומיד עלה על דרך. התאורים היו מטלטלים, הכאב והסבל של השימושים היו כמעט בלתי נסבלים וזה רק מלשמוע. ואני יושב שם מצליח לרגע לכאוב את כאבו.

נכון שמה שהוא עבר שונה כל כך ממה שאני עברתי, אבל הטרוף והסבל לוקחים אותנו למקום רחוק ככל שהפנטזיה קיצונית. הבדידות שאנו חווים במחלה גורמת לנו לברוח לקצה הכי רחוק כי אנחנו כבר לא יכולים לסבול.

למעשה, שום דבר ממה שהוא אמר לא נשמע בלתי אפשרי. המחלה הביאה אותו לרצון אמיתי לסיים את חייו, ניסיון שלא הצליח ב"ה.

כשהוא סיים הרגשתי רעוע, הוא פרט מילה אחרי מילה את החוסר אונים שבי, שלי. הכאב צרח מבפנים מוכר וקרוב, כמו בן משפחה רחוק שהגיע לביקור. היו שם הסבל והכאב, אך גם הטרוף שבהנאה, הסיפוק המיידי, תחושת הריחוף. בסבב השיתופים כל החברים הודו לו על כך שהצעד הראשון שלו החזיר אותם לנקודה שהם אינם רוצים לחזור אליה. הכאב שהם חוו והביא אותם לרצות כ"כ להפסיק צף ועלה, מטלטל והמזעזע, אך אמיתי.

לא יכולתי שלא להבין מה גורם לנו לרצות לצאת מהתאווה. אני מבין מה גורם לי להמשיך להשאר נקי. אבל יחד עם זאת, לא צריך להעמיק את הבור ולהגיע לתחתית עמוקה כדי לרצות להפסיק. כי אם זה רע לי אני מפסיק עכשיו. ממילא אני בור רגשי ללא תחתית.

עכשיו אני מבין למה אני בא לקבוצות. הזיכרון המתגבר למה אני לא רוצה לחזור, יחד עם היכולת להרגיש באמת מה שכיסיתי כל חיי בשימושים מעורפלים, ולהסתכל לעצמיותי בעיניים מפוכחות. זו האהבה שאני חווה שם על הכיסא, עם המסרים הוופלות והמיץ.

זו לא עוד תאווה זו האהבה. היכולת לתת ולקבל, את עצמי דרך החבר.

מתפלל מעומק נשמתי להיות בכל רגע ורגע עם הזיכרון הזה.

לתוכנית 12 הצעדים יש הבטחות שמתקיימות. אמנם גם האנשים בתוכנית מבטיחים הבטחות, אבל הם, להבדיל "מהתוכנית", לא בהכרח מבטיחים גם לקיים.. חלק מההבטחות פזורות בספר הגדול וצריך ללקטן מבין השיטין, אחרות נכתבו במרוכז לאחר הצעד התשיעי (בעמ' 70), המשמעות של כולן היא אחת - התמדה בביצוע ההוראות משנה את המצב לטובה. הפוסט הזה נכתב על אחדות מהן שהתקיימו אצלי. אני חולק אותן בתקווה שהן יביאו תקווה.

כחלק מצעד 12 (לשאת את המסר לסובלים), זכיתי לשרת את המכורים בישראל ומחוצה לה במהלך השנים במגוון תפקידים, גם ב"ה בתקופה זו, כך שלא נדיר לי לקבל שיחות והודעות שמגיעות ממספרים שונים ומשונים עם קידומות לא ברורות לסלולרי שלי. היו לי כבר שיחות והודעות הזויות אבל שום דבר לא הכין אותי (או שכן, אבל בל נקדים את המאוחר..), להודעה שקיבלתי מ.. תימן!

כן, בשעת ערב לא מאוחרת מדי קיבלתי הודעה Hi מקידומת 967+.. בדיקה מהירה בגוגל העלתה שזו הקידומת של תימן.. פישפשתי בזיכרוני ולא מצאתי איזה קשר אל החות'ים. גם לא אל האיראנים שעכשיו מנסים לעשות שם "סדר".. חייכתי לי ושלחתי הודעה בחזרה Hi בתוספת לסימן שאלה - ? וכפי שאני מורגל - לא להישאר לבד - לא נשארתי לבד, שיתפתי חברים בהתרחשות המוזרה הזו. כתבתי לקבוצת חברים שיש מצב שפנו אליי מתימן כי החברים שם זקוקים לדובר לשבת JSS (שבת של החלמה), ושיש מצב שלחילופין אוליי מישהו מהאייאתולות זקוק לסיוע בתיכנון חסימת מיצריי באב אל באאב באופן יעיל יותר.. ובזה עברתי לסדר היום.

כשיומיים לאחר מכן קיבלתי בהודעת וואצפ "מהמספר התימני" סרטון זה כבר לא היה מצחיק. לא הייתי צריך לפתוח אותו כדי להבין שזהו סירטון פורנו. התמונה המטושטשת של הסירטון לא הותירה שום מקום לדימיון.. ב"ה לא הועלתי ממה שלא ראיתי. פעלתי כאוטומט במהירות ובנחישות. ראשית, מחקתי את הסירטון. שנית, שלחתי פרצוף אדום כועס לשולח הסירטון. שלישית, דיווחתי עליו כמפיץ ספאם, וחסמתי אותו. רביעית, שיתפתי שוב את קבוצת החברים... אני לא לבד. אפעם.

ואז נעצרתי לחשוב על מה שהיה לי וקרה איתי.

התחושה הראשונה היתה של אסירותודה. ענקית. לא פתחתי את הסירטון. זו אפילו לא היתה אופציה. בשבילי כשיכור מין זו בהחלט בשורה. המין נתון לבחירה. חופש. יש לי אופציות. וואו. תודה אבאל'ה. אני זוכר את הזמנים שזה ממש לא היה ככה. שההיגיון "הבריא" שלי החליט שתאווה שמגיעה לפתחי שלא מרצוני ובלי בחירתי לא תזיק לי.. "שמותר" לי להנות ממנה.. איזה אבא גדול אתה.. לקחת נרקומן שצרך (צרח?!) תאווה בלי גבול וגמלת אותו.. רק להיום אני לא רוצה להנות מרעל. תודה לך שאני זוכר שזה רעל.

ההרגשה הנהדרת המשיכה כשהבנתי שכל זה קרה בלי שום מאמץ מצידי. ממש כמו בהבטחות של צעד עשר (עמ' 71 הספר הגדול): "אנו מגיבים בצורה נורמלית ושפויה ומגלים שזה קורה בצורה אוטומטית. נגלה שהגישה שלנו למשקה ניתנה ללא מחשבה או מאמץ מצידנו. זה פשוט בא. זה הנס. איננו נלחמים בו ואיננו נמנעים מהפיתוי. אנו מרגישים כאילו הציבו אותנו במצב נייטראלי - בטוחים ומוגנים".

ואז הגיע הגל השני.. נושא איתו רגשות האשמה: ת'אמת, הגזמת. העפת אותו מהר מדי.. היית צריך להעביר לו את המסר.. לשלוח לו הודעה (באדיבות גוגל טרנסלייט - תרגום לתימנית), בסיגנון: "שמע, לא יפה לשלוח ככה סירטונים כאלה לאנשים.. זו מחלה.. יש פיתרון שעובד".. הקול הרגיל לייסר התחיל לצבוט - בגללך...

רגע לפני שאני מתחיל לחפש את "התימני המכור" בתיקיות האבודות של הסמארטפון שלי תוך כדי שאני מנסח מייל התנצלות לוואצפ ולמחלקת הספאמרים שלהם ומבקש מהם להוריד את "אות הקין" שהצמדתי למספר הנ"ל, הודיתי בחוסר אונים גם מול זה.. ואז גם הודיתי על זה. על המחשבות האלה.. שאיני מושלם. שיש לי לאן לגדול. להיכן להתפתח.

יש אנשים שה' מבקש מהם תורה ומצוות על מי מנוחות, ויש כאלה שהוא מבקש מהם סערת קרב ודבקות מתוך קושי. אנשים כאלה – אם יתעלמו מתפקידם וייעודם המיוחד – יפספסו את נקודת הקשר העמוקה ביותר שלהם עם ה' יתברך.

על זה נאמר: "'ובכל מאודך' – בכל מידה ומידה שמודד לך, הוי מודה לו במאוד מאוד". צריך לדעת לזהות את המידה המיוחדת שמדד לך ה' יתברך, את המשימה המיוחדת שהוא מייעד לך ורוצה ממך, ולדעת גם להודות לו עליה במאוד מאוד. היא הכי מתאימה לך, ודרכה – בכלים המיוחדים שלה – ה' שולח לך את כל הטוב והאושר בעולם הזה ובעולם הבא.