יועץ – זה אדם שכאשר תשאל אותו "מה השעה?" יסביר לך איך לבנות שעון.

כלכלן – זה מומחה שיידע מחר מדוע תחזיותיו מאתמול לא התגשמו היום.

ברוקר – זה אדם שלוקח את כספך ומשקיע אותו עד שכולו נעלם.

בנקאי – זה אדם שמשאיל לך מטריה כשהשמש זורחת, ותובע אותה בחזרה כשיורד גשם.

עורך דין – זה אדם שכותב מסמך בן 10,000 מילים וקורא לו "תקציר".

מי שצועד בתכנית 12 הצעדים לאורך זמן, מרגיש איך חודרת לתוכו התובנה החזקה של הרפיה, לא רק במישור התאווה אלא גם לשאר הדברים בחיינו.אנו שומעים פעמים רבות על שינוי מהותי בצורת התמודדות מול אתגרים וקשיים בחיי יום יום. על הסתכלות חדשה שמאירה את החיים מזווית שונה וגורמת לשינוי מהפכני בגישה הכללית.

יש כאן דבר הדורש הבהרה. אנחנו הרי מגיעים ל 12 הצעדים מתוך מצוקה שנגרמה בעטיה של התאווה. הדרך הרי מיועדת למכורים. מכורים לתאווה, לאלכוהול, לאכילה וכדו'. וכאן נשאלת השאלה: מה הקשר לשאר הדברים בחיינו?

היום עלתה לי תובנה בעניין. אנחנו הרי רוצים מאז ומתמיד להיות הטובים ביותר, לעשות את מה שצריך ולא לעשות מה שלא צריך. מטבע הדברים לא תמיד הכול הלך כמו שרצינו, אנחנו לא מושלמים, וגם אם כן, העולם לא חייב תמיד להכיר בכך ולכרוע לפנינו ברך אפיים ארצה. נתקלנו במשך חיינו בקשיים שמנעו מאתנו להגשים את חלומותינו (כך חשבנו) נחלנו אכזבות רבות. משהו בפנים נסדק, אנחנו כבר לא נגיע למקום שרצינו, חלומותינו מתרסקים.

נפלנו לזרועות התאווה לקבל פיצוי, טעמנו את הפרי האסור כדי לנחם את עצמנו. הטבענו את ייאושנו בים התאווה. ידענו כי בכל מקרה אין לנו סיכוי להעפיל מעלה, אם כן מדוע שלא ננצל את כל הדברים שלמטה... אם בכל מקרה לא הגענו לפסגה, אין טעם לנסות ולהישאר קרוב לצמרת. בחרנו לגלוש מטה אבל עד הסוף והתאהבנו לגמרי במצוקותינו, ובתאווה...

כשכבר היינו למטה קיבלנו שוב חיזוק להנחתנו כי לא נוכל לשוב לשפיות אמתית, והחלטנו להישאר, השלמנו עם המצב.

לפעמים אזרנו אומץ וחשבנו, אולי בכל זאת? האם נשאר כך תמיד? עוד ניסיון לטפס נדון שוב לכישלון חרוץ. התרסקנו שוב. כל התרסקות קיבעה את תדמיתנו העצמית, כחובקי אשפתות, השלמנו עם העובדה שאלו הם חיינו ואין בלתם.

עד שהפציע שחר חדש ועלה האור. בחוסר אמון אנו מביטים מבעד לשער מחנה ההסגר שלנו ולא מאמינים שכוחות השחרור הגיעו, אנו תוהים האם אין זה מקסם שווא, האם אנו באמת בדרך החוצה להחלמה? מסונוורים מאור השמש אנו יוצאים לאט מתוך המערה החשוכה ומתרגלים לאור, לא באמת חשבנו שזה יכול לקרא אך המציאות עולה על כל דמיון!

כוחות ישנים מתחילים להתעורר בתוכנו האימון שלנו בעצמנו חוזר לאתו עקב בצד אגודל הוא בוחן את הסביבה כמו צב המגיח מתוך השריון.

כעת מתחיל מחדש המסע לפסגה, אנחנו עדיין רחוקים ממנה, אבל מרגישים שאולי היא ברת השגה. אנו מבינים שטעינו בזיהוי הקודם שלנו, חתרנו להגיע לפסגה שאינה שלנו, אנחנו מרכינים את ראשנו ומזהים המון פסגות סביבנו ממש בהשיג יד. במבטינו למעלה פספסנו את כל הפסגות שבדרך...

אבל עכשיו אנחנו צריכים משנה זהירות. כל יעד שנציב בפנינו כמחויב השגה, ידרדר אותנו שוב למטה כאשר לא נשיג אותו.

הכעס ואבדן השליטה מגיעים כאשר אנו מתעקשים לשכנע את העולם ליישר קו אתנו. מה לעשות והעולם ראה כבר יצורים יותר מאיימים מאתנו ולא פחד מהם. הוא מתבונן בשלוות נפש בתסכולנו העמוק ולא מראה סימני צער כלשהם.

כל אבדן שליטה מעורר בנו את תחושת הכישלון וההחמצה, תחושה שבעבר זרקה אותנו שוב לקרקעית, אנחנו הרי לא מסוגלים להתגבר, ביו כה וכה לא ייצא מאתנו כלום, אז הולכים הכי נמוך, ישר לזרועות התאווה. לכעוס פירושו, לתת סיבה טובה לכך שאינני מסוגל להשתנות, ולכן "מותר" לי ללכת לתאווה.

ההרפיה וההכנעה הם כמו אדם העומד מול גל סוער, אם יוריד את הראש יעבור הגל מעליו והוא יעלה מעלה, אם לא, יתנפץ הגל בפניו וישליך אותו. אין לנו את הכוחות להשלים שוב עם דשדוש במי אפסיים, אנחנו לא מספיק חזקים כדי להתמודד שוב עם ייאוש החולשה. אז אנחנו מרפים ומרפים, ועומדים בהכנעה ושלוות הנפש מול העולם הגועש.

בהצלחה לכולנו.

כל כך הרבה פעמים ניסיתי להפסיק ואף פעם לא הצלחתי, ואני שובר את הראש ומנסה להבין: למה לעזאזל זה ככה? אנשים מסביבי חושבים על זה אפילו באופן פשוט יותר: אם זה רע לך - אז תפסיק! הלוואי שיכולתי...

גייסתי את כל כח הרצון שלי, אבל תמיד מצאתי את עצמי שוב באותו מקום, תופס את הראש בשתי ידיים מרוב רצון לדפוק אותו בקיר, ולא מבין איך בדיוק הגעתי לכאן עוד פעם. איך הרסתי שוב תקופת נקיות יפה שכזאת, ומה יהיה איתי. העובדה שהנפילות החמירו כל פעם, רק הוסיפו לשאלה הבלתי פתורה הזאת. האם לא היה לי רע מספיק שאני צריך ללכת לדברים גרועים יותר?

היום אני מתחיל להבין שהבעיה שלי לא היתה להפסיק אלא איך לא להתחיל שוב. הבעיה היתה שאם אני מנסה לחיות בלי הסם שלי - אני משתגע. כן, אני מסוגל להפסיק מיד אחרי שקיבלתי מנה, אבל אחר כך החיים נמשכים ואני חייב שוב מנה נוספת כי בלעדיה אני משתגע. זה לא בגלל התלות שפיתחתי אל התאווה ולא בגלל שיש נשים ברחוב ולא בגלל שקיץ עכשיו. ממש ממש לא. זה בגלל שיש לי בעיות בחיים שאני לא מסוגל להתמודד איתם ואם אין לי את הסם שלי - אני עומד למות. אז אני יעשה הכל כדי להשיג עוד מנה אחת של סם משכך כאבים שכזה, ולא משנה מה התוצאה.

לא משנה מה התוצאה? זה מה שתמיד לא יכולתי להבין. הרי אני יודע שהסם הזה יעזור לי רק לזמן מאוד קצוב ומוגבל, ואחר כך הבעיה רק תחמיר, אז למה אני לא יכול להפסיק בכל זאת? זה תמיד היה נפלא מבינתי.

אתמול קראתי ספר מעניין שמסביר שם משהו מאוד מעניין לגבי ההתמכרות. ההשוואה של ההתמכרות היא לטיפולים כימותרפיים ל"ע ול"ע, אבל זה קצת שונה. אדם חולה וסובל נורא, אז אין ברירה אלא לתת לו רעל מסויים מתוך תקווה שהרעל לא יהרוג אותו. אם הרעל לא מספיק, מגבירים את המינון שוב ושוב, כאשר כל הזמן התקווה היא שהוא לא ימות מהתרופה עצמה. למה אי אפשר להפסיק עם התרופה? כי בלעדיה הוא ימות.

זה בדיוק מה שקורה לי. בלי התאווה - אני מת, כיון שאני לא מסוגל להתמודד עם החיים שלי, אז אין לי ברירה אלא לקחת קצת מהרעל הזה. האמת היא שאצלי זה יותר קל כיון שהרעל נראה כזה מתוק ונפלא, אז גם קל לי להשתכנע שאולי הרעל הזה הוא דווקא משהו טוב, למרות שאני יודע את האמת שזה רעל ושזה יכאב. אז אני מקבל מנת רעל בנסיון להרוג את הבעיה שלי, אבל הבעיה רק גודלת, אז אני מגדיל את המינון של הרעל. אני לא יכול בלי הרעל הזה, כי החיים שלי אינם חיים בלעדיו, ולכן אני חוזר שוב ושוב אל התאווה. לא בגלל היצר הרע, לא בגלל "ההתמכרות" ולא בגלל שום סיבה חיצונית. אני חוזר אל התאווה כי אין לי ברירה. אני חייב מהרעל הזה למרות שאני יודע שהוא רעל, כדי לנסות להשתיק את האזעקה בתוך הראש שלי שזועקת שמשהו לא בסדר.

או אולי זה כמו משכך כאבים שלקחתי בכמות גדולה מידי. גם יכול להיות.

כך אומר בעל התניא: האמונה והביטחון להיות נכון לבו בטוח בה' "כי חפץ חסד הוא" וחנון ורחום ורב לסלוח, תכף ומיד שמבקש מחילה וסליחה מאתו ית', בלי שום ספק וספק ספיקא בעולם. וכמו שאנו מברכין בכל תפילת שמונה-עשרה תכף שמבקשים "סלח לנו" וכו' – ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח. והרי ספק ברכות להקל, משום חשש ברכה לבטלה! אלא אין כאן שום ספק כלל, מאחר שביקשנו סלח לנו – מחל לנו. ואילו לא היינו חוזרים וחוטאים היינו נגאלין מיד, כמו שאנו מברכין: ברוך אתה ה' גואל ישראל.