לצפיה בוידאו לחץ כאן
(אם הלינק חסום אצלך, תוכל להוריד את הוידאו מגוגל דרייב בקישור הבא)

אחד משריו הנכבדים של המלך התרווח בנינוחות על כורסת הפאר בסלון ביתו. לפתע עלה במוחו רעיון, והוא מיהר לשלוח משרת שיקרא את הלבלר. עם הגעתו של הלבלר, מיהר השר להקריא לו את תוכן האיגרת: "לכבוד המלך ירום הודו, הנני לבקשו כי יגיע לבקרני בביתי היום אחר הצהריים". השר הוסיף את חתימתו, והרצים יצאו דחופים בדבר השר אל בית המלך ירום הודו.

זמן קצר לאחר מכן, הופיעה בבית השר משלחת מלכותית. בפנים חמורות וקדורות סבר ובטון נוזף ומזועזע הקריא אחד מהם את האגרת אשר נשלחה מארמון המלך בתגובה לדברי השר: "הזמנת המלך לביתך הינה מעשה חמור. עבירה שיש בה קלון. על המבקש לראות פני המלך, להכין את עצמו כראוי, ולטרוח בעצמו להגיע עד המלך". השר, כמובן, מיהר לשגר את התנצלותו, ושמח שראשו נותר על כנו...

חלפו מספר ימים, והנה כרכרה מלכותית חונה בסמוך לחצר השר. לשמע ההמולה השקיף השר מבעד לחלונו ושפשף עיניו כלא מאמין. המלך בכבודו ובעצמו יוצא מן הכרכרה. השר ציפה כי כולי האי שמא ואולי בא המלך בכל זאת לבקרו, אך לאכזבתו פנה המלך לכיוון אחר, ונכנס אל ביתו של אחד השרים האחרים.

מיהר השר אל הכרכרה החונה בחוץ, שם פגש את הרכב המלכותי הניצב על משמרתו. "אמור נא לי", פנה השר אל הרכב בחביבות, מקווה שתמורת הכבוד שחולק הוא לרכב יחלוק עמו הרכב מן המידע שברשותו, "מדוע בא המלך לביתו של השר הזה, והלא הזמנתי את המלך לביתי, ולא בלבד שלא בא אלא נזף בי קשות על עצם ההזמנה".

הרכב מיהר להשיב, קשה היה להחמיץ את ההבעה על פניו, האומרת כי מדובר בדברים פשוטים, שהוא תמה כי השר אינו יודעם: "שר זה חולה הוא. ומרוב אהבה שרוחש לו המלך, הטריח עצמו ובא לבקרו בביתו. אך כאשר שר נמצא בקו הבריאות ויכול להגיע בכוחות עצמו אל המלך, אזי חוצפה היא ועזות מצח להטריח את המלך שיבוא הוא אליו".

***

בהיות המקדש על מכונו, ובהיות מצבו של עם ישראל בריא ותקין (יחסית), היינו עולים אליו אל המלך. שלוש פעמים בשנה עלה כל זכר מאתנו ברגל, לראות את פני האדון ה'. בחג המצות, בחג השבועות ובחג הסוכות.

אולם, כאשר הלך והתדרדר מצב הבריאות הרוחני של עם ישראל, וכהכנה לגלות הארוכה, תקנו חכמים את חג החנוכה. חג בו המלך בא לבקר אותנו בבתינו. במצב כזה איננו נדרשים עוד להגיע עד אליו. עלינו רק לפנות ולהכין מקום ראוי עבורו.

***

אנשים בריאים ברוחניותם יכולים וצריכים להגיע אל המלך בכוחות עצמם, אך אנשים חולים כמוני צריכים שהמלך יבוא אליהם, יבוא לבקר אצלם בגילוי אהבתו אליהם. אנחנו רק צריכים להתכונן לבואו ולתת לו באמת להיכנס.

(מיוסד ע"פ ליקוטי הלכות, השכמת הבוקר ד,יד. ראיתיו ב"משנת ברסלב - לעובדא ולמעשה - חנוכה)

עברה שנה מאז שהגעתי לשמור עיניך, וחבר ששוחחתי איתו שאל אותי, האם חשבתי שתעבור שנה ואני יהיה באותו מצב?

ועניתי שאני באמת לא באותו מצב! אני נופל פחות, אני נשלט פחות, אני עם אבא יותר, יותר מדבר, יותר מספר, יותר משתף. אולי במבחן התוצאה אני באותו מצב, אבל הנפש... הנפש חוותה, וחווה תיקון, תיקון אדיר וכולל, הרבה יותר רחב מאשר סתם להפסיק וליפול. הנפש משתנה, המידות מתלטשות, היחס לסביבה, לאחרים, לחיים, היחס ליראה, לטהרה, היחס לשמחה וגם היחס לצער, העצב והכאב, הוא פתאום אחר, הוא מכיל, הוא רגוע, הוא שליו, ומקבל....

וכן, לצערי אני עדיין נופל. אמנם בחסד אלוקים הרבה פחות, אבל מפעם לפעם אני נופל. ברור שמטרתי היא להפסיק ליפול, אבל כל שינוי בעיני הוא סיבה למסיבה. גם אם הוא לא הביא את התוצאה הרצויה בשלמותה.

הכאב אחרי נפילה, השבר אחרי הגאווה, הרגעים בהם ברור לי שאם הם עוברים אני ירוויח יום נקי, התחושה המתוקה, זאת שיש בקמצוץ התעוררות לתשובה, בדיוק כמו התחושה המתוקה שיש בסוף שיחה עם בורא עולם, תחושות וחוויות שהרבה זמן לא נתתי להם ביטוי, מקבלות את שלהם עכשיו.

אני כל יכול, אבל רק איתו, ואני כל יכול אבל חסר אונים בלעדיו.

אני עומד מול מראה, ורואה איש, אדם, אחד כזה שרוצה לעשות טוב, לסביבה ולעולם, לצאת מהריכוז העצמי, ולחפש בתוכי את הדרך להתמודד בשמחה ושלווה ובטחון... שעליי לא מוטל לתקן עולם במלכות שד-י, עליי מוטל לתקן את עצמי, להשתדל, לחפש, לעבוד, לפעול, ולעולם, לעולם לא להעז לחשוב שיש נפילה שממנה לא אקום.

אני כותב, כי השבוע עוברים עלי דברים קשים, קשים מנשוא, בדרך לא דרך, בעיוות של שגרה, ואין לי כלים, ואין לי כח, ואין לי יכולת, להתמודד או לתקן, או לסדר, וברור לי במאה אחוז, שהכל, הכל, הכל מדויק, שה' ית' מנהל את זה, ועם כל הצער והכאב, אני תמיד נזכר איך במילותי אליו אני מבקש, שכל מהלך שצריך לתקן אותי שיהיה עם כמה שפחות ייסורים, והנה... הייסורים הנוכחיים הם בוודאי הפחותים שה' נתן, ואני, רק אשמח.... שאני זוכה להיות איתו בחברותא, וכן.... לא כל לימוד הוא קל, אבל כל לימוד בהחלט בונה, ומשנה...

תודה על יום נקי, בתקופה מטורפת, יום ללא קריצת תאווה, בתקופה מלאת רצון לברוח, יום שה' ית' ליווה אותי, בסיבוכים של היום.

ואפילו בהסתרה... ראיתי אותו שם... בהסתרה... ואולי כדי לזכות לחזות בנועם ה' הייתי חייב את ההסתרה. איש חכם שהתעוור אמר לי פעם "ביום שהפסקתי לראות, התחלתי לראות את ה'".