מרדכי רוט, עלומים

ישבתי לפני מספר שנים עם הגאון רבי נחום ברנשטיין, משגיח בישיבת גאון יעקב שהייתה בנשיאות מרן הגאון רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן זצ"ל, וחתנו של הרב שטיינמן, הגאון רבי זאב ברלין, כיהן בה בתפקיד ראש הישיבה.

ישבנו ודנו יחד על מספר בחורים נושרים ובעיקר מתמודדים רגשית בכל מיני מצבים שהוא שלח אלי. איך נקדם אותם, מה תקוע ואיך אפשר להשתפר ולהמשיך הלאה. תוך כדי שיחה, הוא סיפר לי סיפור מדהים על מרן הגאון רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן זצ"ל ויהיו הדברים לעילוי נשמתו הטהורה.

אם לא ששמעתי את הסיפור ממקור ראשון ממנו, שראה בעצמו את הסיפור - לא הייתי מאמין. וכך סיפר לי הרב ברנשטיין: יום אחד נכנסתי עם בעל תשובה אחד למרן הרב שטיינמן, אותו בעל תשובה היה בעל תשובה גמור - חוץ מנושא מסוים שאין המקום לפורטו כאן, שהוא היה נופל בו עד עמקי שאול.

אותו בעל תשובה היה מתמודד ונופל, ושוב מתמודד ושוב נופל, ושוב הנפילה הייתה עד עמקי שאול, ומדובר באחת העברות הכי חמורות שבתורה.

נכנסתי אתו למרן הרב שטיינמן, זה היה לפני כעשור, בעת שהרב שטיינמן היה בגיל 95, וסיפרתי לו על בעל התשובה העומד מולי ומה הרב אומר לו, מה יש לעשות וכיצד ניתן לנסות ולהינצל.

מרן הרב שטיינמן הסתכל בו במאור פנים. לא צעק, לא הפחיד, לא כלום, הוא פשוט קם מכיסאו, נתן לו יד בחוזקה, חיבק אותו ונישק אותו, ואמר לו בקול רם 'אתה מצליח להתגבר מידי פעם, אתה לא מבין כמה אני מקנא בך, כמה זכויות יש לך, איזה שכר יש לך על זה'.

הרב שטיינמן חזר ואמר לו שוב ושוב, כמה הוא צדיק שהוא זוכה מידי פעם להתגבר - למרות הקושי העצום שיש לו להתמודד עם זה. "הצלחת להתגבר על זה מפעם לפעם, אתה לא מבין", ושוב הרב שטיינמן ממשיך לעמוד ואני מזכיר שמדובר באדם בגיל 95 שעומד וממשיך לחבק את אותו בעל תשובה.

הרב ברנשטיין אמר לי שבאותו זמן הוא היה ממש נסער, הוא בחיים לא ראה את הרב שטיינמן עומד ומחבק ומנשק ככה בנאדם, ועוד יהודי בכזה מצב.

בסיום השיחה הרב שטיינמן ביקש ממנו שייכנס אליו שוב יחד עם הרב ברנשטיין, לאחר תקופה.

לאחר מספר חודשים הם נכנסו, ושוב נראה אותו מחזה חוזר על עצמו, הוא אומר שוב לרב שטיינמן מהפעם האחרונה הרב ממש חיזק אותי ואני כבר הרבה פחות נופל... אבל עדיין אני פה ושם נופל.

ושוב הרב שטיינמן קם מכיסאו, תופס את ידו בחוזקה, מחבק ומנשק אותו, ואומר 'אתה מצליח להתגבר, אתה לא מבין כמה זכויות יש לך'. וכך חוזר שוב ושוב כמה הוא צדיק שהוא זוכה מידי פעם להתגבר, למרות הקושי העצום שיש לו.

ושוב מרן הגראי"ל מבקש מהרב ברנשטיין שייכנסו אליו אחרי תקופה.

בפעם השלישית שנכנסו אליו, הוא כבר סיפר לרב שטיינמן שהוא נגמל לגמרי ממה שהוא עבר. והמחזה המפעים חזר על עצמו בשלישית, הרב שטיינמן קם מכיסאו, מחבק ומנשק אותו ואומר לו שוב ושוב כמה זכויות יש לו וכמה הוא צדיק. תבינו זה ממש געוואלד בעיני הרב שטיינמן, זה לא יהודי קדוש, זה ממש קודש הקודשים.

את הפרשנות על הסיפור, אני נותן לכל אחד לפרש איך שהוא רוצה. הרבה סיפורים מספרים על הרב שטיינמן, זה הסיפור שהכי השפיע עלי. אבל מאז ששמעתי את הסיפור, לפחות אני משתדל לחבק ולחזק כל יהודי באשר הוא ובכל מצב שהוא.

נס חנוכה שונה מהותית מכל הניסים שאנו מכירים. נצחון של מעטים וחלשים על רבים וחזקים, הוא נס לא קטן. למרות זאת לא בשבילו אנו מציינים את ימי החנוכה, זהו עוד משהו בתוך העניין. הנס המרכזי והעיקרי, הוא נס פך השמן.

היוונים כובשים את עם ישראל, ומצליחים לחלל את כל הקדוש והיקר שבו. בית המקדש סמל הקדושה והשראת השכינה, הם שואפים להגיע אל ליבו של עם ישראל, למקום בו מעולם לא הצליח איש לפגום ולקלקל, קדושת הבית היהודי. זאת, יחד עם שליטה פיזית ותרבותית.

למרבה הפלא, במוטיב המרכזי של החג לא בא לידי ביטוי הנצחון הפיזי, למרות שהיה גם כזה. הדלקת הנרות מסמלת את נס מציאת פך השמן הטהור שנמצא חתום בחותמו של כהן גדול. למעשה, נס זה לא היה הכרחי, שהרי כפי הידוע ההלכה היא ש"טומאה הותרה בציבור". לא היה צריך להדליק דווקא בשמן טהור, כאשר אין בנמצא שמן אחר מותר להדליק גם בטמא. דבר ההופך את העניין לתמוה עוד יותר. מהו אם כן הנס הגדול שבמציאת פך השמן הטהור?

לאחר שוך הקרבות ההירואיים, כאשר הגיעו החשמונאים לבית המקדש המצב היה עגום במיוחד. לבם של ישראל, המקום הקדוש ביותר סמל השראת השכינה, טומא ושוקץ. נכון, היה נצחון פיזי יוצא מגדר הטבע, אבל כל זה החוויר לעומת הייעוד העיקרי, החזרת קדושת החיים למקורם. כאשר מסביב שממה רוחנית, צריך את נקודת הקדושה כדי להיאחז בה. כמובן שאפשר להסתפק בחלופות שונות, בהיתרים מפולפלים, אבל אין בכל אלו בכדי להניף את נשמת ישראל טפחיים מעל גבי הקרקע. הנפש היהודית יודעת הייטב להבחין בין תכלת לקלא אילן. כל חיקוי יכול להרשים מבחוץ, המנורה הייתה דולקת באותו אור יקרות גם עם השמן הטמא, זר לא היה מבחין בהבדל, אבל עבור הנשמה היהודית המשתוקקת לטל תחיה רוחני, היה זה הבדל בין אור לחושך.

אי אפשר לשקם את ההרס הרוחני ללא שתמצא נקודת אחיזה טהורה לחלוטין. היא נמצאה בדמות פך השמן הטהור. כוחה של נקודה כזו להצית את השלהבת כולה. פך קטן שמספיק היה ליום אחד עשה את הלא יאומן, ודלק שמונה ימים! זהו כחה של גילוי פנימיות טהורה. "מעט מן האור דוחה הרבה חושך".

"וחושך על פני תהום" אומרים חז"ל זו תרבות יוון שהחשיכה עיניהם וליבם של ישראל. בעולם של חושך ושקיעה רוחנית, כאשר רוח הטומאה מאיימת לשתק כל גילוי של פנימיות וטהרה. חובה עלינו למצא את פך השמן הטהור שבתוכנו. מחלת ההתמכרות, שואפת להגיע פנימה ככל האפשר, לשתק כל שריר וכל נים רוחני, ולהפוך אותנו למשותקים. פועלים מכח האינרציה בלי רצון לשינוי. אולי נמשיך כך? הלא "טומאה הותרה בציבור"? יש לנו לכאורה את הצידוקים והטיעונים הנכונים ביותר לחוסר מעש.

בכדי לפרוץ את החומה יש צורך למצא את פך השמן הפרטי של כל אחד. את אותו מקום רגיש וטהור בו לא נגעה עדיין המחלה. הנקודה הפנימית אשר תעיד עבורנו כאלף עדים כי חפצי חיים אנו, כי מהותנו היא במקום אחר לחלוטין. כי התנהגות במחלה גם אם היא רבת אנפין ומקיפה לכאורה שטחים רבים בחיינו, היא לא מהותנו. אנו במקום אחר. מנקודה פנימית זו יתחיל האור להפציע, שם תהיה מקום אחיזתו של השינוי המיוחל, נגד כל הסיכויים, מעבר לזמן וליכולת, מקום בו תהיה התחלתו של נס המספיק לכאורה ליום אחד "רק להיום", אבל נמשך ימים רבים.