אז נשארתי היום נקי, וכבר צפות ועולות מחשבות העמלק: כמה זמן זה יחזיק? מה זה שווה באמת?ובשביל מה, אם מחר אפול? אז נשארתי נקי... ביג דיל.

ואני שוב מתמודד עם עצמי, מול עצמי, מתמודד מול כוח שלוקח אותי תמיד לעתיד. לעתיד מדומיין בו אני מוצלח, אני מוכיח לכולם, לשידוכים שלא צלחו, למורים שזלזלו, לאנשים שצחקו. מוכיח לכולם. אבל זה רק בעתיד, וזה רק בדמיון. והדמיון בא לכפר על הכאב, על התחושה שאני לא מוצלח, ולא נעליים.... עכשיו אני לא מוצלח, ולא נעליים, עכשיו אני אחד שמנסה לצאת מהבוץ שאני בעצמי דחפתי לחיי.

ואני נזכר, ביום הנקי, לא רק הזה, גם ההוא משבוע שעבר, ומלפני שבועיים, נזכר בהתגברות ההיא, כשעברה גברת מגונדרת למידי, ואני הורדתי עניי, הישפלתי מבט. אני זוכר את היום ההוא שבכלל לא שמתי לב שיש גברת באזור. את הרגעים בהם בכיתי לה' שישמור עליי, את התפילות בהם הודתי ושמחתי והסכמתי להזיל דמעות תקווה ואושר, ואמונה.

אני נזכר בלילות ללא שינה מלאים בתאווה ובתחושת המיאוס, נזכר בשנים על גבי שנים של מאבק ומעט הצלחות ומאות כשלונות. ובכל הזכרונות, אתה תמיד שם בורא עולם, אתה תמיד הייתה מפלט, ששומע את תפילותי. אתה הייתה זה שדוחף קדימה ברגעי אושר ושמחה, וזה שנותן כתף ברגעי כאב ואכזבה, ואתה עוד תהיה, בכל הרגעים, כי כל נשימה ונשימה אתה מלווה, אתה מחייה, אתה נוגע ומוביל...

ואני? אני נקי היום, כן, רק היום. וכמה זמן זה יחזיק? לא יודע, גם לא מעניין. אני רוצה לשמוח במשהו אמיתי.

מה זה שווה באמת? מי אמר שצריך להיות לזה שווי? רציתי יום נקי, אז הנה - יום נקי, וזה שווה יום נקי.

ובשביל מה אם מחר ניפול? בשביל שהיום יהיה נקי. מחר לא קשור לעניין. אני לא יודע מה אומר מחר, ואם אכתוב מחר, אני יודע שהיום נקי!

רגע לפני שהם הגיעו, הזמנתי גם את אלוקים אליי לבית. תפילה, הודאה והודעה, וכמו תמיד זה עבד. האורחים שבאו אלינו היום מחו"ל היו מוקסמים. מהנרות, מהשירים ומהריקודים. גם כשיצאנו למסעדה - המשפחה הגרעינית והמורחבת - לא נסה ליחה של ההתפעלות.

"איזו משפחה יש לכם".. הגדיל לעשות אחד מהם, ד"ר למשהו שקשור בטיפול באנשים, רחוק כמטחווי קשת מכל סממן של יידישקייט כפי שגודלתי עליו - "אני מרצה באוניברסיטה (בחו"ל) על תקשורת בינאישית בתוך המשפחה.. אני רואה דברים.. ומה שאני רואה על המשפחה שלכם לא פחות ממרשים (!). הילדים מחונכים. ההורים מחנכים. אשריכם".

ואני חייכתי, הרמתי עיניים, ואז גם ידיים לשמיים, וקישקשתי לו באנגלית: "דיס', איז הים".. "אווריס'ינג פרום הים".. "ווידז'אאוט הים, ווי הב נו צ'אנס".. (מה שניסיתי לומר לו: כל זה בא ממנו - אצבע על כל אחד מהילדים, ואז היא מופנית למעלה. ה-כ-ל, זה הוא. בלעדיו, אין לנו סיכוי..).

העיניים שלו התרחבו לגודלה של צלחת (חד פעמית) ממוצעת, והוא הנהן בפליאה, כאילו הוא מצא הרגע פח שמן. והאמת, שאין לו מושג מאיזה פח יצאתי. "איש המשפחה". המחנך. המרשים. כמה נסים התרחשו לנגד עיניו בלי שהוא יודע... לך תסביר לו מה עושים הצעדים... מה קורה כשצועדים. אסירותודה