הוא ישופך ראש

הנחש מכיש בעקב, מאחור ומבלי שנשים לב. אנחנו מכים בראש. יש לנו כוח להסתער קדימה, לדעת שאנו באמת שייכים לקב"ה ונלחמים את המלחמה ברע ובטומאה בשליחותו. אין בנו שום שייכות פנימית לנחש ולעולמות הטומאה, ולכן בכוחנו להתנער ולתפוס את הנחש בצווארו.

כגון דא צריך לאודועי כלל גדול: כי כמו שניצחון לנצח דבר גשמי, כגון שני אנשים המאתבקים זה עם זה להפיל זה את זה, הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גיבור יותר מחבירו. ככה ממש בנצחון היצר: אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן, כי אם בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם[1].

אפשר לראות אצל אנשים שני סוגים של התמודדות. יש לוחמי סיירת ויש ג'ובניקים. יש אנשים שמסתערים קדימה, בדרך כלל בשמחה, ולפעמים גם מתוך חימה שפוכה וחריקת שיניים, והולכים על כל הקופה. יש להם החלטה גמורה שהם נלחמים, ובדרך אל היעד הם ממש "לא רואים ממטר". ויש אנשים שנגררים למלחמה, כמו שאומר הנביא: "וילכו בלא כוח לפני רודף". הם נלחמים בעצלתיים, כאילו הם לא באמת מעוניינים בזה ולא ממש מאמינים בניצחון, אלא רק מנסים לצאת ידי חובה כיוון שאין להם ברירה (בכל זאת הם בצבא…).

לפעמים זה קורה מכיוון שאדם אמנם יודע שצריך להילחם ביצר ושהוא שבוי ואחוז בטומאה, אבל בתוך לבבו הוא לא באמת מעונייןלנצח[2]. לכן הוא כאילו נלחם, מכה בעצלתיים באויב, ובעצם רק משלם מס-שפתיים לעצמו ושוקע עוד ועוד.

אבל ברוב המקרים הכבדות נובעת מן מהתפיסה שתופס בה האדם את עצמו ואת עברו – ככל שהוא משייך את עצמו יותר לרע ומאמין שהוא השפיע עליו, כך יהיו לו פחות להט, תקווה ורצון. חסרים לו שני המרכיבים ההכרחיים לכל ניצחון: נאמנות – שייכות פנימית למלך, ואמונה בכוח לנצח. כל מה שדיברנו בו במהלך הפרקים הקודמים נותן את אותותיו ברוח הלחימה של האדם – הוא מיואש מכוחותיו שלו, ואינו מרגיש שהקב"ה מתהלך בתוך מחנה המלחמה, ולשמו ולכבודו נשלחנו להאבק בחטא. מי שתופס את העבר בפרופורציות אמיתיות ונכונות, מבין שהוא חייל של הקב"ה, תמיד יש לו תקווה ויש בידו כוח לשנות ולהפוך ברגע אחד את פני התמונה. לא בגלל שמשהו משובש קשה לו – אלא בגלל שהוא חלק מצבא ה' בעולם ונלחם את מלחמת הקדושה בטומאה.

עם הבנה כזו יש כוח ורצון להילחם, ואלו הופכים את הראש לראש של סיירת. לוחם סיירת יודע שיש לו כוח ואמצעים, הוא אוהב להילחם ועוד יותר אוהב לנצח, הוא מוכן לעשות את הבלתי-אפשרי והוא ממשיך להתעקש ולהאבק ביריב גם לאחר כישלונות רבים. המהפך בראש ממלא את הנפש עונג וסיפוק, מכניס בה תוכן רענן וחדש, כמו ילד שתמיד חוטף מכות ומגלה לראשונה שהוא יכול גם להחזיר.

חשוב לשים לב שלפעמים החלישות והכבדות באה במסווה של צדקות ויראת שמים, כמו שממשיך בעל התניא לבאר[3]:

אך העצבות ממילי דשמיא, צריך לשית עצות בנפשו לפטר ממנה. אין צריך לומר בשעת עבודה שצריך לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב, אלא אפילו מי שהוא בעל עסקים ודרך ארץ, אם נופל לו עצב ודאגה ממילי דשמיא בשעת עסקיו בידוע שהוא תחבולת היצר כדי להפילו אח"כ בתאוות ח"ו, כנודע, שאם לא כן – מאין באה לו עצבות אמיתית מחמת אהבת ה' או יראתו באמצע עסקיו?

והנה, בין שנפלה לו העצבות בשעת עבודה בתלמוד-תורה או בתפילה, ובין שנפלה לו שלא בשעת עבודה, זאת ישים אל ליבו – כי אין הזמן גרמא כעת לעצבות אמיתית אפילו לדאגת עוונות חמורים ח"ו. רק לזאת צריך קביעות עתים ושעת הכושר בישוב הדעת להתבונן בגדולת ה' אשר חטא לו…