|
|
|
|
המסע לתשעים יום - היכל התהילה |
|
|
וידאו |
|
|
|
קולות של החלמה |
חצי הקערה המלאה |
|
מאת טהרני |
אתמול נכחתי בכנס החלמה גדול. אחד החברים היקרים הציע לי קערת מרק בצל, ונעניתי בחפץ לב. לאחר שהגיש לי את המרק הוא שאל אם אני רוצה גבינה צהובה במרק. "א ביסל" (קצת), השבתי. שפת האידיש היא אחד מהתחביבים היותר מוזנחים שלי, אך אני מתענג עליה לעת מצוא.
אחד החברים האחרים שמע אותי, ובתגובה שלף פתגם מבית בובע: "נישט א סאך, נישט א ביסל, נאר א פילע שיסל" (מקווה שכתבתי נכון. דוברי האידיש מוזמנים להגיה...).
התלהבתי מההזדמנות להשוויץ עוד קצת בפני סבתא, ושאלתי אותו לפשר המשפט, שהיה נשמע עסיסי למדי. "לא הרבה, לא קצת, רק קערה מלאה", הסביר החבר (וכמובן, ב"מאמע לשון", באידיש, החרוז נשמע טוב יותר ).
חשבתי שזה סתם חרוז נחמד, אבל במהלך הערב משמעותו לגביי היכתה בי (אז גם שבתי לאותו חבר, בבקשה לרשום מפיו את הניסוח המדויק).
זה בדיוק הסיפור של המחלה שלי. אני רוצה כל הזמן שרצוני ייעשה. אבל בצורה כלילת השלימות. אני לא מוכן לקבל חלק, אפילו לא הרבה. אני רוצה הכל. מדויק. מתוקתק. עד הפרט האחרון. בדיוק כמו בתסריט שביימתי. ואם זה לא בדיוק כמו שרציתי אז אני לא רוצה את זה, לא מקבל את זה, ולבטח לא שמח בזה.
זה בא לידי ביטוי בהמון תחומים בחיי. במאכלים שאני קונה ומתאכזב מטעמם, במסכת שאני מתחיל בהתלהבות ומאבד את החשק באמצע, בעוד המון דברים, וכמובן, איך לא, ביחסי האישות.
יכול להיות לי טוב. אפילו טוב מאוד. אבל זה לא מושלם. ואני לא מוכן לקבל פחות מזה.
לאחרונה אני מתחיל להבין, שחלק חשוב של ההחלמה שלי, הוא לשמוח בדברים החלקיים. בדברים שתלויים באנשים אחרים זה קצת יותר קל בשבילי. אך כשאני עושה משהו והוא חלקי זה קצת יותר קשה. על עצמי יותר קשה ללמד זכות. אבל רק כך אני יכול להיות קצת יותר שמח, לחוות קצת יותר שחרור.
כן. גם הפוסט הזה לא יצא בדיוק כמו שרציתי. אבל יותר מחלים בשבילי יהיה לשמוח בו כמו שהוא מאשר לנסות ללא הרף לשפץ אותו...
"נישט א סאך, נישט א פילע שיסל, נאר א ביסל ביסל"! (לא הרבה, לא קערה מלאה, רק קצת קצת...).
|
|
|
|
בעיניים של אסירותודה |
ביסים קטנים |
|
כשהייתי ילד קטן אמא שלי הייתה חותכת לי את הלחם לקוביות. "סוסים" היא קראה לזה בניסיונה לשכנע אותי לאכול. ואני בלעתי. סוסים קטנים. הבעיה התחילה כשאני הפכתי לסוס גדול.. נטשתי את הסוסים הקטנים והתחלתי לבלוע כמויות גדולות. כך התרגלתי לרדיפה אחר הבלתי אפשרי, אל מעבר למה שיכולתי להכניס לתוכי ולהכיל. אני לא יודע איך אפשר אחרת כי מאז ומתמיד מלווה אותי התחושה שאם לא אדאג לעצמי לא יישאר לי, שאני חייב להספיק, הכל.
ומה שהתחיל לא נעצר. תמיד היה 'עוד' להספיק. ממתקים, משחקים, מדבקות, גוגואים, קרשים לל"ג בעומר, אופניים, בעלי חיים, כסף, סיגריות... הנפש המתמכרת שלי שאפה כל הזמן לעוד. במבט לאחור אני יכול לומר בוודאות שהייתי מכור בכל הרמ"ח ושס"ה עוד הרבה לפני שידעתי מהי תאווה.
אחד הדברים הראשונים שלימדו אותי כשבאתי להחלמה היה "שוַויֶה שוַויֶה" (לאט לאט). אם תקפוץ מעל לפופיק שלך תיפול אמר לי המטפל שלי. עדיף שתתחייב על פעולות קטנות ותעשה אותן כמו שצריך, מאשר שתצהיר על פעולות גדולות שתעשה למחצה שליש ורביע במקרה הטוב ותתבייש לשתף על זה. הסכמתי עם עצם הרעיון. הוא היה נראה לי הגיוני, לא הבנתי למה המטפל שלי היה כל כך נחרץ. לא תפסתי מה הבעיה בלרצות הכול עכשיו. נכון, יש פעמים שזה לא לעניין ואני באמת נכשל בגלל זה, אבל כשאני כן יכול? מה הבעיה? בטח כשהמטרה מוצדקת (להיות נקי לעולם ועד), מה, זה לא שווה את הניסיון?
'מגש פיצה' די סתמי הוא זה שהפיל לי את האסימון. השליח התמהמה, ואני הייתי רעב... מישהו אמר שהוא נתקע בפקק, ואותי זה ממש לא הצחיק, ממש לא הבנתי איך קטנוע נתקע בפקק. הייתי 'גיבור' בהחלמה ולא אמרתי לו מילה על האיחור הקטסטרופלי, רק בלסתי במהירות משולש נוטף זיתים. כשהלוע היה מלא מהמשולש השני קלטתי שאני לא נהנה בכלל מהאוכל. אין שום קשר בין ההאבסה העצמית הזו להנאה מאכילה. כשאני 'מכניס' לפה שלי מגש פיצה שלם בבת אחת, הוא פשוט לא יורד לי בגרון. במקום להתענג על משולש ריחני אחד שחוטי גבינה רותחים נמתחים ממנו אל הפה, אני הודף אל בני מעי כמויות בצק לא הגיוניות ללא הנאה. לא עדיף לבהות בגבינה הנמסה מתערבבת ברוטב העגבניות נמרחת על הלשון וצורבת מעט את החיך עם פירורי אורגנו שום וצ'ילי וקמצוץ של זיתים שחורים? לסיים כמו בנאדם את המשולש התורן ולגשת אל המשולש הבא בתור?!
נוכחתי לדעת שזה לא זה. אני חייב ללמוד לאכול "בביסים קטנים". ומה שעבד נהדר בהתחלה עובד עוד יותר טוב בהמשך. ככל שהדרך מתקדמת אני לומד, שלי אין אופציה אחרת. גם אחרי שנים בהחלמה אינני יכול לבלוע 'סוסים גדולים', אני צריך "ביסים קטנים". וכשאני מכריז 'שבחיים יותר אני לא', וזה לא משנה מה, בחיים לא אכעס אנטור אתאונן או לא יאו... אני פועל בדיוק לפי אותו הדפוס – ביס גדול. מנסה לבלוע יותר ממה "שהלוע" שלי יכול להכיל.
זה גם אומר ששוב, אינני מקבל את החיים בקצב שלהם. משהו בתוכי לא מסכים עם מה שקורה ואני חוזר לעמדת הלוחם. לא מספיק לי היום הנקי (כאילו שמישהו יכול בכלל להתחייב על יום או מעבר), אני רוצה יותר. עוד. השלב המיידי הבא הוא הפיכת "העוד" הזה למשהו כפייתי כאן ועכשיו. נכון, יש לי כאילו הצדקה שעכשיו זה "עוד" למטרות טובות, אבל בשורה התחתונה זה "עוד" מאותו הדבר שהביא אותי למצב הזה מלכתחילה. וזה ממש לא מה שיוציא אותי ממנו.
בהחלמה למדתי, "ביסים קטנים". ככה זה הכי טעים.
|
|
|
|
תכנית 12 הצעדים של שמור עיניך |
|
מה כבר ניסית לעשות כדי להפסיק? |
|
אם אני מודה שאני חסר אונים, או במילים אחרות - אם אני מודה שאני לא יכול להתמודד לבד עם הבעיה שלי כי חסר לי כח לצורך כך, זה לא יכול להיות איזה סיסמא. אין בתכנית אף צעד שאפשר לעשות אותו בצורה טכנית והוא יעבוד, ובודאי לא הצעד הראשון שהוא הבסיס להכל. אז השאלה היא כמובן למה אני אומר שאני חסר אונים?
אחת הדרכים להגיע להפמנה של המצב שלי זה כאשר אני בודק מה כבר ניסיתי להפסיק ולא עזר לי. כמעט כולנו השקענו הרבה שנים בניסיונות חוזרים ונשנים להפסיק והשתמשנו כמעט בכל דרך אפשרית החל מסינון, דרך תפילות ועד טיפול פסיכולוגי. אם ניסיתי את כל הדברים האלו וזה לא עבד עבורי - אני מבין שבאמת חסר לי כח.
אבל גם אם לא ניסיתי את כל הכלים האפשריים, עדיין אני יכול לשאול את עצמי את אותה שאלה בסגנון קצת אחר: האם ניסיתי בכל כוחי להפסיק ולא הצלחתי? אם התשובה חיובית, אז אין סיבה הגיונית לחשוב שזה עומד להשתנות, ובמקום לנסות עוד פעם בכל הכוח - כדאי להודות בכך שפשוט חסר לי כוח.
כאשר אנחנו מסתכלים אחורה וסוקרים את ההיסטוריה שלנו שכוללת את הניסינות להפסיק, את הכוחות שהשקענו כדי להפסיק, ואת זה שלמרות הכל לא הצלחנו, אנחנו יכולים להגיע למסקנה שמה שחסר לנו זה לא רצון להפסיק וגם לא השקעה אלא פשוט חסר לנו כוח. כשאנחנו מגיעים למסקנה הזאת אנחנו מפסיקים לחפש דרכים לחזק את כוח הרצון שלנו ובמקום זה אנחנו מחפשים דרכים לקבל יותר עזרה וכוח כדי להתמודד בהצלחה.
שיעורי בית: הפעם זה קל - תעשה רשימה של כל הדברים שניסית לעשות כדי להפסיק, ותציין כמה זמן כל אחת מהשיטות האלו החזיקה מעמד אצלך. אתה יכול גם לכתוב תיאור קצר של הפעמים בהם ניסית להפעיל את כל כוח הרצון ואיך זה הסתיים.
|
|
|
|
|
לתרומות |
כל השירותים שלנו אינם כרוכים בתשלום. פעילותינו תלויה בתרומות. אנא, עזרו לנו להמשיך לעזור לאחרים! |
|
ניתן לתרום באתר |
|
צריך עזרה? אתה מוזמן לפנות לנציג שמור עיניך: המייל החם: help@gye.org.il הקו החם: 1599-500-119 |
|
|
|
ניווט מהיר |
דף הבית האישי שלך - היכנס לעדכן ולהתעדכן את דף הבית האישי בהתקדמויות בשלל הכלים והאפשרויות שהאתר מציע. |
|
|
|
|
|