כאשר הגעתי להחלמה, הדבר היחיד שידעתי הוא שאני לא רוצה ליפול, ואילו כל מה שמעבר לכך - לא עניין אותי בכלל. מצידי לא היה משנה האם זה יהיה על ידי שאלוקים יקח ממני את הרצון להתאוות או שיקשור לי את הידיים (והמוח) מאחרי הגב כך שלא אוכל ליפול, העיקר היה מה לא לעשות - לא ליפול, ואם אפשר אז גם לא להתאוות בכלל.

אבל אז אמרו לי שאין דבר כזה לבסס החלמה על "לא", ואם אני רוצה החלמה אמיתית - אני חייב מהר מאוד לעבור לשלבים המתקדמים יותר שעוסקים דוקא ב"כן". יש לכך שתי סיבות מרכזיות: ראשית כל, כמעט בלתי אפשרי להישאר נקי רק על ידי "לא". שנית, גם אם אצליח - לא אהיה שמח ולא יהיה לי טוב, כך שלא ארוויח כלום מהמהלך. אולי אשאר נקי טכנית, אבל לא הגעתי לכאן עבור נקיות טכנית אלא עבור החלמה שפירושה לחיות חיים טובים יותר, וזה לא יכול להיות רק על ידי המנעות משימוש בתאווה.

ההבדל בין שני סוגי ההחלמה נקרא לפעמים בשם החלמה חיובית מול החלמה שלילית. כאשר מדברים על החלמה שלילית, אין הכוונה למשהו שלילי (למשל נקיות בעקבות פחד משתק) אלא לכך שהדבר היחיד בהחלמה הוא העובדה שלא מתרחשת נפילה. [בדומה לכך ישנן מחלות נפש שמאופיינות בתסמינים חיוביים ושליליים, כאשר "חיוביים" אין פירושם שהם טובים אלא שישנם תסמינים פעילים, ואילו "שליליים" פירושם שהתסמינים הם חוסר בפעילות או רגשות נורמליים.]

לדוגמא, אתמול היה לי יום קשה בעבודה, קצת דכדוך בבית, עניני כספים שונים וכן הלאה. לא משהו מיוחד, אבל בפירוש לא יום קל. הענין הוא שלא עשיתי שום פעולות של החלמה שיכלו לתת לי את האפשרות להתחבר ולהרגיש טוב יותר. כאשר יצאתי אחה"צ לרחוב, פתאום הוא התמלא בנשים... שאלתי את עצמי למה היום יש כל כך הרבה תאווה ברחוב, ואז הבנתי שהרחוב לא השתנה - מה שהשתנה זה אני. הנשים ברחוב היו שם בדיוק כמו כל יום, אבל לי פתאום היה קשה להתמודד איתן (או יותר נכון לומר - להתמודד עם עצמי). אז נכנעתי, ויתרתי, לא הסתכלתי, אבל עם כל ויתור הרגשתי כאילו מישהו נותן לי אגרוף בבטן, והכאב של הסטת המבט בלי ללגום את המראה פנימה היה מוחשי וחזק.

זאת דוגמא למפוכחות שלילית. הדגש היה על "לא". נכון, זה עבד ונותרתי נקי, אבל האם היה לי יום טוב? בודאי שלא. האם אצליח להמשיך כך לאורך זמן? שוב התשובה שלילית.

כשחזרתי הביתה הבנתי שאני חייב לתרגל מופכחות חיובית, וכך למרות שהייתי עייף ועסוק, נפגשתי עם חבר לחצי שעה ועבדנו את הצעדים. בבוקר השתתפתי בקבוצה טלפונית, אחר כך התקשרתי לספונסר, וכעת אני כותב כאן, דבר שעבורי הוא גם כן חלק מתכנית ההחלמה החיובית.

זוהי דוגמא למפוכחות חיובית. כעת אני מרגיש טוב יותר, ואני מקווה שכאשר אצא לרחוב, אגלה שהשגרה חזרה והתאווה הרבה שהציפה אותו נעלמה. כעת אני יכול לומר שאני מרגיש טוב ומחובר למרות הקשיים הרגילים של החיים, וגם הרבה יותר קל לי לוותר על התאווה. אלו הם החיים שאני רוצה לחיות.

מכירים את הבבושקה? לא, לא הסבתא. הבובה. מין בובה רוסית עשויה עץ, שכשפותחים אותה מוצאים בתוכה בובה פנימית קטנה יותר, שפותחים גם אותה ומוצאים בתוכה בובה פנימית קטנה עוד יותר, ובתוכה עוד בובה... עד הבובה הקטנטנה, הגרעינית, שכבר לא מתחלקת לשניים. אז, לאחרונה, אני מגלה שגם אני קצת כמו הבבושקה הזו...

הגעתי ל"שמור עיניך" כדי לפתור את בעיית התאווה, אבל אחר כך גיליתי שהיא רק הבעייה (ה"בובה") הראשונה בסדרה, ומאחוריה מסתתרות בעיות ("בובות") רבות נוספות: טינה, חוסר קבלה, בריחה מאחריות רגשית ומעשית ועוד ועוד. בכל פעם שאני "פותח" בעייה נוספת ומטפל בה, אני מגלה תחתיה בעייה נוספת, פנימית ושורשית יותר. בכל פעם, אני מבין ומרגיש שאני קטן יותר וחסר ישע, אבל גם כנה ואמיתי יותר וקרוב יותר לשלמות.

בסופו של דבר, מבעד לכל הבעיות, אני אמור לפגוש את שורש הבעיות כולן (את "הבובה הקטנטנה") – גישה שלילית לחיים, שמרחיקה אותי מאלוקים ומאחרים.

הדבר המדהים הוא, שכאשר הגעתי לכאן, הייתי עם בעייה אחת מלווה בתחושה חזקה שבשום פנים ואופן לא אמצא לה פתרון אמיתי, וכעת, לאחר למעלה משנה (נקייה, בחסד אלוקים), אני מבין שאני עם שורה ארוכה של בעיות, אך, לעומת זאת, עם "תחושה חזקה וחדשה של כוח וכיוון" (הספר הגדול עמ' 42), עם וודאות פנימית, שישנו פתרון אמיתי לכל הבעיות שבעולם (טוב, שלא נתנסה...).

***

הדברים ב"ספר הלבן" (עמ' 161) מתארים היטב את התחושה שלי לגבי "גילוי" בעייה חדשה בכל פעם (בתחילה קראתי אותם עוד לפני שפגשתי את הטינה, ואח"כ גיליתי כמה שזה נכון, וכנ"ל לגבי הפחד)ולגבי שורש הבעיות כולן:

"גיליתי לתדהמתי הרבה, שהתאווה לא הייתה הבעיה העיקרית שלי כלל. היא הייתה רק עוד סימפטום למחלה הרוחנית הבסיסית שלי - גישות חולניות. התאווה הייתה רק עוד ביטוי של

אותו כוח שלילי ענק בתוכי שהיה צריך להתפרץ בכל דרך שרק יכול היה.

מרגע שהתאווה התחילה להשתחרר, החלה הטינה לבוא במקומה. אחר כך פחד. אחר כך שיפוטיות. זה היה כמו ניסיון לעצור דליפה בסֶכֶר. אתה מנסה לסתום חור אחד, ופורצת דליפה במקום אחר, כי יש גוף מים עצום מאחורי הסכר, ובגלל הלחץ הוא יפרוץ במקום החלש ביותר. גוף המים הענק הזה שמתפרץ החוצה, הוא הצד השלילי ההרסני שבי.

המידה שבה אני יכול להתחבר אל הכוח החיובי (אלוקים) היא המידה שבה אני יכול להתנתק מהשלילי על כל צורותיו. תודה לא-ל, היום יש לי ברירה.

התועלת הנלווית לכך, שאני צריך לעבוד על הפגמים שלי כדי להיפטר מהאובססיה לתאווה היא, שסוף סוף אני יכול להתחבר לחיים. אבל אינני יכול להיות חופשי משום אובססיה כשאני שיכור מאובססיה אחרת. אינני יכול להשתחרר מתאווה בזמן שאני שיכור מטינה וכן הלאה".

נפש האדם עסוקה בחיפוש מתמיד, אין לה מנוח היא נתונה ברעב פנימי, לפיכך היא עלולה להתפתות ולבלוע מה שתיתן לה. היא מחפשת חיים, ורצוי במתח גבוה (ו"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו"). לכן "בטלה מביאה לידי שעמום ושעמום מביא לידי חטא". זו הסכנה הגדולה ביותר לכל אדם, ובמיוחד לבעל תשובה.

יש רגע אחד נחשק ונכסף, שמלווה את התעוררות התאווה ומריץ את האדם אל החטא. רגעי העונג המדומים שבחטאיו הקודמים מתקבצים יחד, מלפפים את הנפש ומכוונים אותה לנקודה אחת ויחידה – החטא. יש כאן משהו חולני, כי אלף פעמים אדם נחבט אל הקרקע בכוח ומגלה שאין בידו כלום, שמה שדמיין כמענג, 'תופס' וממלא תוכן, אינו אלא קליפה ריקה ומשמימה שממלאת אותו גועל. האמת היא שהוא ויתר והסכים להיכנע לחטא בשביל לא-כלום. ואע"פ כן – כל פעם מחדש נותרת איזו לחלוחית מזערית מאשליית התענוג, והיא חוזרת ומתעוררת וממדיה תופחים ותופחים עד ששוב היא נדמית כאגם גדול ומרענן, ושוב…