בשנה האחרונה אנחנו עסוקים בשיפור המענה שלנו לאלפי הפונים בבקשת עזרה, ובתקופה זו אנו עומדים בשלבים האחרונים לפני שדרוג האתר שלנו, כולל השקת תכנית חדשה עבור לא-מכורים, זאת לצד הכלים והאפשרויות הרבות שכבר קיימים כעת.

לצורך כך אני פונה אליך בבקשה לעזור לנו על ידי מילוי סקר, שנועד לתת לנו את המידע לגבי הכלים השונים, איזה מהם יעילים יותר ואיזה פחות, מה עזר לך ומה לא, וכך נוכל להשקיע בצורה יותר ממוקדת לתועלת כולם.

שים לב: הסקר הינו אנונימי לחלוטין וכל המידע שתמלא בו יישאר חסוי, כאשר השימוש היחיד שייעשה בו הוא שיפור המערכת של שמור עיניך.

אודה לך מאוד אם תענה בכנות על השאלות, ותשתף אותנו בהתנסות שלך. כמובן אין תשובות נכונות או שגויות, אלא רק מה היתה החוויה שלך לגבי כל שאלה.

להשתתפות בסקר לחץ כאן

תודה רבה מראש, וזכות הרבים תלויה בך.

יחזקאל שטלצר, מנכ"ל שמור עיניך

אחת הבעיות הגדולות שלי בהתמודדות עם התאווה, לא קשורה באופן ישיר לתאווה, אלא היא בכלל מנגנון הגנה שאמור לעזור לי לשרוד ולהתמודד עם הקשיים בחיים. המדובר הוא בתופעה ושמה: הכחשה.

הכחשה היא לא שקר. בודאי לא במובן הפשוט של המילה שבה אני יודע משהו אחד ומחליט במודע לומר אחרת. הכחשה היא גם לא שקר עצמי, בודאי לא במובן הפשוט של ההגדרה שבה אני יודע משהו ומחליט לספר לעצמי סיפור אחר. אם כבר, הכחשה היא שקר שבו אני הוא זה שמשקרים לו, ורק במקרה אני הוא גם זה שמשקר לעצמי.

הרעיון של ההכחשה הוא פשוט. התת-מודע שלי מדחיק מידע כיון שאני לא מסוגל להתמודד איתו. זאת לא החלטה מודעת של עצמי להתעלם ממשהו שאני יודע, אלא החלטה בתת-מודע ולכן התוצאה היא שאני באמת לא מודע לאותו מידע. למשל העוצמה של התאווה או ההרס שזה גורם לי בחיים. אלו הם שני דברים שאם אני מודע אליהם באופן מלא, ואין לי פיתרון עבורם, זה יכול להביא אותי לבעיה גדולה מאוד כולל להיכנס לדיכאון עמוק או אפילו יותר מזה. לא לחינם מכורים כבדים שהכירו בבעיה שלהם, הבינו עד כמה הם חסרי אונים מולם וראו את החיים שלהם נהרסים, לעתים לא יכלו לעמוד בכך ושלחו יד בנפשם רח"ל.

אז כל זמן שזה אפשרי, התת מודע מונע ממני את המידע הזה, וכך אני ממשיך להיות בטוח שמדובר בבעיה נקודתית, שעם קצת יותר כח רצון אוכל בודאי לטפל בה, ושלמרות הכל החיים שלי דבש ושום סכנה לא נשקפת להם. מה המצב באמת? הפוך מכך במאה ושמונים מעלות. העובדות הן שניסיתי במשך עשרים שנה להפסיק ולא הצלחתי, שגייסתי את כל כח הרצון שקיים בי וזה לא עזר לי, שאשתי תפסה אותי והז'יטונים ברולטה הרוסית שלי עומדים להיגמר. אבל אם כל זה יגיע להכרה שלי, לא אוכל לעמוד בכך, אז אני בהכחשה.

הרב טווערסקי מביא על כך בשם אחד מאדמו"רי בית גור הסבר יפה על הסיפור עם שרה אימנו שצחקה בקרבה למשמע ההבטחה שהיא עומדת להיות אימה, ולאחר מכן "ותכחש שרה לאמר לא צחקתי". לפי הפירוש, ברור שהיא לא שיקרה ח"ו, אלא שהיא עצמה לא היתה מודעת לכך שהיא צחקה קודם לכן, כיון שהיא היתה בהכחשה בנוגע לכך. היא צחקה, כן, אבל זה היה רק "בקרבה", ולכן כאשר נאמר "למה זה צחקה שרה", היא לא שיקרה אלא אמרה את האמת כפי שהיה במודע שלה "לא צחקתי".

לכן, במשך כל השנים לפני שהגעתי להחלמה, כאשר חשבתי שבעצם החיים שלי די בסדר, זה לא היה שקר. זאת היתה הכחשה. לא יכולתי לפתוח את העיניים ולראות את המציאות כי זה היה מידי מפחיד ומשתק. לכן, במשך כל השנים לפני שהגעתי להחלמה, כאשר חשבתי שרק עוד קצת מאמץ ואני מצליח להפסיק "לעולמים", זה לא היה שקר. זאת היתהת הכחשה. לא יכולתי להתעמת עם המציאות, כי אם הייתי עושה את זה והייתי מכיר בגודל הבעיה בלי לדעת שישנו פיתרון, זה היה מעמיד אותי בפני מצב שלא היו לי שום כלים להתמודד איתו.

ההכחשה מתחילה להיעלם באחת משתי הדרכים: במחלה או בהחלמה. או שהכאב נהיה גדול מידי ואי אפשר יותר להתכחש אליו, או שההחלמה פותחת לנו את העיניים. אצלי זה היה השילוב של שניהם.

אמש היתה בקבוצה הטלפונית שיחה על סוגים של תאווה, אני סיפרתי על תאוות העישון שהיתה לי במשך שנים.

חשבתי שלעולם לא אוכל להחלץ מהעישון, כי עישנתי כל כך הרבה, וכל מי שהכיר אותי זוכר אותי תמיד עם סיגריה דבוקה לפה. חשבתי תמיד שאני אוהב מאוד את הפעולה הזאת של העישון, וחשבתי שלעולם לא אפסיק. ואז כשהתחלתי את התהליך של חזרה בתשובהה, היה לי חוסר עצום בשבת של פעולת העישון, וזה גרם לי להיות לא נחמד ומאוד כעסן ועצבני בבית.

עשיתי החלטה עם רעייתי שאנחנו במוצ"ש אחד מפסיקים לעשן. כשהגיע מוצ"ש העברנו את ההפסקה לראשון בבוקר... יצאנו לקפה בלילה, שתינו קפה ועישנו סיגריות, היה כיף באותו ערב, אבל התעוררנו ליום חדש ללא עישון. לא היה קל, ועברנט חודשים ללא שינה רצופה. התחלתי עם סוכריות וגומי לעיסה וכמובן פיצוחים. קל לא היה אבל שרדנו ועברנו את עידן הסיגריות, חסדי ה' עד לרגע זה.

כמובן השמנתי כתוצאה מכך, כי נתתי דרור לתאוות האכילה, ולאחר שנה החלטתי שאני רוצה לרזות. ניסיתי כל מיני דרכים להפסיק את הבולמוס והיה לי קשה. הלכתי לקבל עזרה עם דיקור, ואז נכנסתי למשטר אכילה. ההגבלה של האוכל היתה הרבה יותר קשה מהפסקת העישון. עד אתמול רק לאחר שיחה עם חבר לא הבנתי מהיכן מגיע הקושי הזה. פתאום הבנתי שבעישון ממש הפסקתי לחלוטין לעשן, אך באכילה זה שונה - אתה חייב להמשיך לאכול כדי להתקיים, אך צריך להפחית כמויות. וכאן הקושי הגדול...

הגעתי לתאוות המין שהיא שונה בתכלית ממה שחוותי בעישון או באכילה. הגעתי ממש להתמכרות קשה שאני לא יכול להיפרד ממנה. הפסקת העישון והדיאטה היו קלים מאוד לעומת הקושי להפסיק את הנפילות כאן, אבל אני לומד בשמור עיניך ובקבוצות את 12 הצעדים, פעולות והליכה לקבוצות תמיכה, ולמרות הקושי אני נקי רק להיום 203 יום.

זה לא קל ועדיין התאווה מבעבעת בתוכי, האובססיה מגיעה לביקור מידיי פעם, ואני צריך לעשות פעולות, אך בחסדי ה' אני נקי, וכעת מבקש ממנו להישאר נקי רק להיום.

מתפלל

הרב קוק זצ"ל מבטא את הבעיה כך:

כשאדם רוצה להיות דווקא צדיק גמור, קשה לו להיות בעל תשובה. על כן ראוי לו לאדם שתמיד ישים אל לבו את השאיפה להיות בעל-תשובה שקוע ברעיון התשובה ושואף להתגשמותה המעשית, ואז תוכל תשובתו להרים אותו למעלה, עד מדת צדיקים גמורים, ולמעלה מזה.