|
|
|
|
המסע לתשעים יום - היכל התהילה |
|
|
וידאו |
|
|
|
חיזוק |
מתוך שמחלימים הם... |
|
הפרק החמישי של מסכת ברכות, עוסק בהדרכה לאופן הראוי של תפילת העמידה. בברייתא שם נאמר, כי "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת". כלומר, חסידים בדורות הראשונים של ימי התנאים היו מתכוננים במשך שעה אחת לפני כל תפילת עמידה, מתפללים אותה במשך שעה שלמה, ומפנימים אותה במשך שעה נוספת. כך שכל אחת משלוש התפילות ביום ארכה שלוש שעות.
בעקבות כך מתעוררת השאלה: "וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפילה, תורתן היאך משתמרת, ומלאכתן היאך נעשית?" כלומר, אם הם משקיעים כל כך הרבה זמן בתפילה - תשע שעות, יותר מיום עבודה ממוצע (8:00-16:00 = רק שמונה שעות...), איך בדיוק הם מצליחים ללמוד תורה ולהתפרנס כראוי? והרי לימוד תורה משמעותי ועבודה המפרנסת את בעליה - כל אחד מהם לכשעצמו אמור למלא יום שלם?...
והתשובה: "אלא מתוך שחסידים הם, תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת". כלומר, בגלל שהם נמצאים ברמה רוחנית גבוהה, ומשקיעים בכך זמן רב, איכשהו כל שאר העניינים האחרים מסתדרים.
חשבתי על הדיון הזה לאחרונה (כשהזדמן לי להיקלע לשיעור גמרא לילדים שיצאו לחופש) ועל ההקשר שלו לגביי.
"אין לי זמן". זו התחושה שמלווה אותי בעת האחרונה. יש לי המון דברים על הראש. לחץ בעבודה, לחץ בבית. בזבוז הזמן הכרוני שלי, הירידה לטמיון של שעות יקרות בעיסוק בדברים של מה בכך, רק מוסיפה המון שמן למדורה ה"מתאוכלת ונוגסת בכל פה ובמרץ רב נתחים גדולים של היום שלי.
אז איכשהו אני מעביר אותה בעבודה, ואיכשהו אני קצת נוכח בבית. איכשהו אני עושה קצת כתיבה יומית ואיכשהו מתקשר מדי פעם לספונסר. אבל להתקדם סוף סוף בצעד 8, שבו אני מדשדש בשנה האחרונה? טוב, מתי בכלל אספיק להגיע לזה?
העניין הוא, וכפי ששמתי לב פעמים רבות במהלך השהות שלי בתכנית, שברגע שאשים במרכז את הדברים החשובים באמת, ברגע שהכותרת של היום שלי תהיה "הגשמת רצון האלוקים בחיי", גם כשממש לא מתחשק לי להתנהל לפי הלו"ז הזה, פתאום איכשהו הכל מסביב יסתדר.
אני זוכר שהיו ימים בהם הייתי צריך להכין בבית פרוייקט גדול לעבודה, שאותו עליי להגיש למחרת. הרגשתי שרצון אלוקים בשבילי הוא שאלך לישון ב-22:00. "אבל יש לפניי לפחות שעתיים-שלוש של עבודה! איך אני יכול לעשות את זה?" הקשיתי. ובכל אופן, כאשר הרפיתי ונצמדתי ללו"ז האלוקי - העניינים בעבודה הסתדרו טוב הרבה יותר מאשר בימים בהם נמרחתי עד מאוחר. "מתוך שמחלימין הן - מלאכתן מתברכת".
אני מבקש מאלוקים להיצמד לרצונו ממני היום. להשקיע בדברים החשובים בחיי, בעבודה הרוחנית. ומתוך "עשה רצונו כרצונך", אני סמוך ובטוח ש"יעשה רצונך", שהוא יסדר את כל העניינים האחרים שהייתי רוצה שיתקדמו, "כרצונו", בקצב הטוב והמושלם ביותר, בקצב שלו.
|
|
|
|
קולות של החלמה |
חיים מלאים בהחלמה |
|
מאת אדם יסודו |
נושא המוזכר פעמים רבות בתכנית היציאה מההתמכרות הוא היציאה מהאגו, או כפי שזה מתואר באחד הסיפורים בסוף הספר הגדול "ניפוץ האגו". כפי הנראה מקור כל הבעיות כמעט, היא האנוכיות, בצורה זו או אחרת. חלק מתוצאותיה הם החיים בתוך עולם סגור ומסוגר האוצר בתוכו חוליים רוחניים. כל עוד לא הגענו להבנה שמשהו בסיסי בתוכנו מעוות, לא התחלנו את ההחלמה. הצעד הראשון למשל במובנים רבים, כולל הכרה בכך שחיינו כפי שהם, התנהלו עד עתה בטעות. ברור שאין הכוונה לכל מה שקשור בחיינו, אלא לתובנות הבסיסיות בתפיסת העולם שלנו, ובתפיסתנו את עצמנו.
ככל שאנו מתקדמים יותר בהחלמה הולכת ומתעצמת לה ההכרה בכך שאנו נותנים לחיים פרשנות הנובעת ממבטנו הצר כלפי הסובב אותנו. אנו כועסים על מצבים שונים כי הם מתנגשים עם רצונות שלנו. אנחנו מגלים שיש לנו שנאה כלפי אנשים שלפי תפיסתנו מאיימים על מצבנו הכלכלי, המשפחתי, החברתי וכו'. אנחנו נופלים לזרועות התאווה מתוך פחד להתמודד עם מצבים מאתגרים, התאווה היא מפלט מוגן מפני זרים העוינים אותנו לפי תפיסתנו.
כמו בעל משקפיים בעלי עדשות עם מראה פנימית, אנו רואים את העולם תוך כדי השתקפות בבואתנו ברקע, כל מה שאנו רואים עובר דרך מסננת ה"אני" שלנו. הרבה יותר קל לנו למצוא את חסרונותינו הגלויים מלנבור ולמשש כל תחושה ולהגיע למניעים הנסתרים שלה שגם הם בסופו של דבר קשורים לאגו שלנו.
ברגע שהחלטנו לעשות הכול למען ההחלמה, חיפוש הנגיעות האישיות הפכו לאתגר, בסיפוק גדול אנו עוסקים יום יום במרדף חסר פשרות אחר פגמי האגו באישיותנו, מתוך הבנה כי ככל שנמצא יותר מרכיבים שכאלו וניישרם כך נהפוך לאנשים שלוים ורגועים יותר.
בבסיס האגו עומד בגאון הרצון לקבל. הפיכת המושג "בשבילי נברא העולם" במובנו השלילי לתפיסת עולם. פעמים רבות אנחנו שומרים טינות וכעסים על אנשים ומוסדות בשל העובדה שציפינו לקבל מהם יותר, חשבנו שמגיע לנו התייחסות עודפת. שהם לא ממש ידעו לתת לנו את מה שהגיע לנו. התביעה לקבל יוצרת מתח פנימי שגורם למשקעים וכעסים. "כל דרך איש ישר בעיניו" (משלי כ"א) אדם מטבעו נוטה להצדיק את תחושותיו, לכל מעשה והנהגה שלו הוא מוצא את הטיעון הנכון כדי להצדיקו.
בפועל, צורת חיים זו יצרה חור שחור באישיות שלנו, אותו אנו צריכים למלאות כל הזמן. אף פעם איננו מרוצים תמיד חייבים לנו, אנחנו לעולם לא מסופקים. הרעב התמידי הזה דורש את שלו, כשאי אפשר לספק אותו הוא ניגש את התאווה לקבל סיפוק גם ממנה... הרי כולם חייבים לנו, לא? ולהבדיל מכל הסובבים אותנו שלא ממש מתפעלים מתחושותינו הסובייקטיביות ולא מיישרים קו עם גחמות האגו שלנו, התאווה כנועה וזמינה תמיד לפצות ולהשלים את החסר. כך בכל אופן נדמה לנו.
יחד עם ניקוי האורוות שאנו עושים בבדיקת מניענו הנסתרים והגלויים יש גם משהו נפלא בכך שאנו מתחילים לתת גם לאחרים. בכל פעם שאנו שולטים על תגובותינו כלפי אחרים אנו בעצם נותנים. נותנים משהו מתוכנו ומקריבים את רצוננו למען האחר. זה כאין וכאפס לעומת הנתינה לאחר ע"י מעורבות ונכונות לסייע. בצעד 12 אנחנו ממשיכים את הדרך ע"י הנתינה וליווי של חברים אחרים. כל נתינה אינה מושלמת בזמן שמתלוית אליה תחושת חוסר הנעימות של המקבל, אבל אנו הרי נותנים ומקבלים תוך כדי. איננו יכולים להתיימר ולהיראות כמי שנותנים כי הרי זו גם הדרך ליציאתנו אנו. מה זה אם לא שלימות של נתינה?
אנו משולים לאדם שצריך למלא את סלו בפירות והדרך לעשות זאת היא אך ורק ע"י מילוי הסל של חברו, כל פרי שהוא מכניס לסל חברו מזכה גם אותו באחד כזה. האפשרות היחידה שלו למלא את סלו היא רק ע"י מילוי סל השני. כך היא גם הנתינה שלנו.
החשיבה והנתינה לאחרים היא התרופה הדרושה לנו לריפוי כל מחלות האגו. לא עוד שקיעות ברחמים עצמיים ורצון לקבל, לא עוד תחושת חוסר. עברנו לסיפוק ומילוי עצמי. לתחושת חיים מלאים ומהנים. ככל שנמשיך בכך ונמלא את המצברים, לא נצטרך ל "השלמת הכנסה" של התאווה.
|
|
|
|
תכנית 12 הצעדים של שמור עיניך |
|
להגיע לאמונה - יש לי סיכוי |
|
הצעד הראשון אומר "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה", וזה מגיע בעקבות ההיסטוריה הארוכה שלנו שבה ניסינו כל כך הרבה פעמים להפסיק ולא הצלחנו. אבל המטרה של הצעד הראשון היא לא לעצור כאן אלא להביא אותנו הלאה - אל הצעד השני. הצעד הראשון הוא בעל נימה פסימית, וכעת הצד השני משלים אותו והוא בעל נימה אופטימית. שני הצעדים האלו הם שני צדדים שונים של אותה מטבע. הצעד הראשון אומר "אני לא יכול לבד", אז הצעד השני מסביר איך לקבל עזרה מאחרים. הצעד הראשון אומר "הגעתי למסקנה שאין לי סיכוי", אז הצעד השני אומר "אבל כעת יש לך סיכוי".
אבל אחרי שעשינו את הצעד הראשון ובאמת השתכנענו שהעסק הזה גדול עלינו, לא קל להשתכנע כעת שפתאום יש לנו סיכוי. הרי כבר ניסינו את כל האפשרויות ותמיד חזרנו לנפילות שוב, אז למה שנאמין שהפעם זה יהיה שונה?
מצד שני, בלי האמונה שיש לנו סיכוי, בלי האמונה שהפעם זה יכול להיות אחרת, אז לא רק שהתכנית הזאת לא קידמה אותנו לשום מקום אלא שאנחנו במצב יותר גרוע מהמצב בו היינו לפני כן. לכן, הצעד השני הוא צעד קריטי שאי אפשר לדלג עליו או לעשות אותו בלי השקעה, כיון שהאמונה הזאת בכך שהפעם זה יכול להיות אחרת היא מרכיב חשוב מאוד בתהליך, מרכיב שבלעדיו התכנית פשוט לא מתקדמת הלאה.
הדרך הכי טובה להגיע לאמונה שיש לנו סיכוי ושהפעם זה יכול להיות אחרת היא באמצעות הקשבה לחברים אחרים שנמצאים איתנו בתכנית של הצעדים. אפשר לראות חברים שנקיים שנים ארוכות לצד חברים שהצטרפו ממש לאחרונה ונקיים כמה שבועות או כמה חודשים. כשאנחנו מקשיבים להם הם מספרים שגם הם הגיעו לכאן והיו בדיוק במצב שלנו או גרוע מכך, אבל עכשיו הם נקיים, אז אם זה עובד להם - זה יעבוד גם לנו. כולנו הגענו לכאן באותו מצב אחרי שהתייאשנו, אבל כעת באמצעות החברים האחרים אנחנו מגיעים לאמונה שגם לנו יש סיכוי.
שיעורי בית: תקדיש כמה דקות למחשבה וכתיבה על השאלה האם אתה מאמין שיש לך סיכוי להפסיק ליפול בעזרת ההשתתפות בתכנית, ואם כן - תפרט כיצד הגעת לאמונה הזאת. אם אתה מתקשה להאמין שאתה יכול להצליח, תחשוב על החברים האחרים שאתה מכיר בתכנית והם נקיים, ומהם תשאב את האמונה הזאת.
|
|
|
|
|
לתרומות |
כל השירותים שלנו אינם כרוכים בתשלום. פעילותינו תלויה בתרומות. אנא, עזרו לנו להמשיך לעזור לאחרים! |
|
ניתן לתרום באתר |
|
צריך עזרה? אתה מוזמן לפנות לנציג שמור עיניך: המייל החם: help@gye.org.il הקו החם: 1599-500-119 |
|
|
|
ניווט מהיר |
דף הבית האישי שלך - היכנס לעדכן ולהתעדכן את דף הבית האישי בהתקדמויות בשלל הכלים והאפשרויות שהאתר מציע. |
|
|
|
|
|