לצפיה בוידאו לחץ כאן
להורדה מג'מבו מייל, להורדה מגוגל דרייב

כשבאתי להחלמה, הייתי בטוח שהחיים שלי דבש. יש לי רק בעיה אחת קטנה עם התאווה, ואם יפתרו לי אותה (עוד חייתי בסרט שיש מישהו שיעשה עבורי את העבודה), הכל יהיה בסדר. לכן היה לי מסובך הצעד הראשון מתוך 12 הצעדים להחלמה, בו אנחנו אומרים לא רק ש"הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה", אלא גם "וכי אבדה לנו השליטה על חיינו". על איזה איבוד שליטה בדיוק אתם מדברים איתי? אני שולט מצוין והכל בסדר איתי.

אחר כך קראתי בספר הלבן איך לאט לאט מתגלות כל הגישות החולות שלנו שאוחסנו כנגדנו עם כל פעם שהשתמשנו בהם, ורק בהחלמה אנחנו מתחילים לגלות מה בעצם קברנו שם. עברה שנה בהחלמה, בה הייתי משוכנע שהחיים אפילו יותר יפים. מה יכול להיות יותר טוב מכך שאני נקי? לקח לי זמן כדי להבין שנקי ומפוכח זה לא אותו דבר, וגם אם אני נקי ומאושר, זה לא אומר שאני באמת אדם חופשי. זה הזכיר לי דברים ששמעתי מהספונסר שלו על הקשיים דווקא בתחילת הדרך בהחלמה, כמה היה קשה להתמודד עם החיים לפתע. לא ממש התחברתי אליו בזמנו, כי לי היה אחלה בשנה הראשונה להחלמה.

אבל כעת אני מגלה לאט לאט שבסך הכל קברתי את כל הגישות האלו מתחת לשכבות רבות של תאווה. כל גישה שלילית וכל פעולה אובסיסיבית שעשיתי נשארה בתוכי, אלא שלא הייתי יכול להתמודד עם כך ולכן פשוט סיממתי את עצמי עם מנות גדלות והולכות של תאווה, וכך הכל כוסה באופן שאפילו אני לא ידעתי שאני ממשיך לשאת איתי את כל הכובד הזה.

כך גיליתי שאני חי באובססיה לא רק כלפי התאווה אלא כלפי דברים רבים נוספים בחיי. למשל הצורך בשליטה או הצורך להצליח. זה מקיף המון דברים שכל הזמן הולכים ומתגלים לי, אבל חלק מהם ממש בולטים וזועקים. נושא אחד הוא ההרגשה התמידית המלווה אותי כבר שנים ארוכות שאני בעצם בור בלי תחתית בהרבה תחומים של חיי. למשל בעבודה, אני עובד בלי סוף ביותר משתי עבודות במשרה מלאה, ועדיין מחפש כל הזמן מה לעשות ואיך להוסיף עוד דברים לסדר יומי. ממש אובססיה להצליח ולעשות ולפעול בלי סוף. לא משהו הגיוני.

נושא נוסף הוא הצורך בשליטה שגם בו אני פועל באופן אובססיבי לחלוטין. זה כולל הרבה חלקים של חיי, ובעיקר זה כולל את השליטה הרגשית שלי על אשתי (נושא לפוסט נפרד). ובנושא הזה, בדיוק כמו בתאווה אני חייב לעשות את שלושת הצעדים הראשונים או שאמשיך לסבול. ניסיתי ואני עדיין מנסה לעתים להפריד בין הדברים ולומר שאני נכנע מול התאווה אבל ממשיך לפועל באופן אובסיסיבי בחלקים אחרים של חיי, אבל אני יודע טוב מאוד שזה לא שייך. וכשאני מאוד משתדל לשכוח את זה - הספונסר שלי דואג להזכיר לי. כן, אני לא יכול לחיות את התכנית רק איפה שאני רוצה ולהמשיך לחיות בדרך החיים הישנה בחלקים אחרים. זה פשוט לא עובד.

הרצון שלי הוא כמובן להיכנע היכן שכאב לי מספיק, ולהמשיך להיות אלוקים של עצמי במקומות בהם לא כאב לי, אבל מהר מאוד מסתבר שאם אני ממשיך לשחק אותה אלוקים אפילו בחלק אחד של החיים שלי - אין כניעה. זה בדיוק כמו במלחמה אמיתית: שום מדינה נורמלית לא תפסיק להילחם כאשר המדינה השניה טוענת שהיא נכנעת רק בחזית אחת אבל ממשיכה להילחם בחזית אחרת. זה פשוט לא עובד ככה.

כואב לי כעת לשחרר, ועוד יותר מכך - קשה לי. אני לא יודע איך משחררים. אז אני משתתף בקבוצות ומתפלל לה' שיעזור לי. סבלתי מספיק, אני לא רוצה לסבול יותר.

יצא לי לאחרונה לקרוא סיפור מעניין על אחד האישים שחיו ופעלו בדור האחרון.

בילדותו, כאשר היה בן חמש וחצי, החליטו ההורים והגננת להעלותו לכיתה א', למרות גילו הצעיר, בשל כישוריו יוצאי הדופן ומשיקולים נוספים. הם הביאו את הילד לפני מנהל בית הספר, שרצה לבדוק את התאמתו לכיתה א'.

מנהל בית הספר שירטט דמות פשוטה של ילד: ראש, גוף, ידיים ורגליים. באחת הידיים צייר חמש אצבעות, וביד השנייה צייר ארבע אצבעות בלבד. "הבט היטב בציור הזה ילד", פנה אליו המנהל בחביבות, "ולאחר מכן אמור לי מה חסר לילד הזה".

התבונן הילד בציור, וללא היסוס השיב מיד: "חסרה לו כיפה...". המנהל, שציפה כי הילד ישיב שחסרה לילד אצבע, התמוגג מן התשובה, והכריז: "הילד הזה – יראתו קודמת לחכמתו. נקבל אותו לבית ספרנו".

***

פעמים רבות, חשתי ועודני חש, שחסרים דברים בחיי. שהמון דברים תקועים: בהתנהלות הכלכלית, בניהול סדר יום, בזוגיות, בחינוך ובקשר עם הילדים, בהשתלבות תקינה בקהילה, בקיום התורה והמצוות, בהוצאה לפועל של הכישרונות בהם חנן אותי האלוקים. וכל אלה רק מעט מזעיר (פשוט עברתי כרגע טיפול שיניים כואב, ואני מתקשה להתרכז מספיק כדי לכתוב רשימה שלימה יותר).

העניין הוא, שגם אם "חסרה לי אצבע", גם אם החיים שלי הם בעלי מום בתחומים רבים, למעשה, הדבר שהכי הכי חסר לי הוא "כיפה" - חיבור לאלוקים. ואם נחזור לסיפור-למשל: יותר חסרה לי "כיפה", מאשר חסרה לי "אצבע". זאת למרות שחסרונה של ה"אצבע" בולט הרבה יותר בעיניי.

החיבור לאלוקים הוא השורש שמתוכו יכולים לצמוח ולהתפתח כל ענפי החיים שלי בצורה טובה, ובסופו של דבר, גם "האצבעות החסרות" תושלמנה דרכו.אז אין לי רשימה ארוכה של בעיות. יש לי בעיה אחת מרכזית – חיבור רוחני לקוי. ככל שהבעיה הזו תיפתר יותר, כך תיפתרנה יותר ויותר הבעיות הקטנות הצומחות מאותה בעיה מרכזית.

הדבר מזכיר לי פירוש יפה של רבי שלמה קלוגר, שראיתי לפני שנים רבות בסידור "בית יעקב" ומאותו רגע הוא ממשיך ללוות אותי.

בסוף תפילת שמונה עשרה בברכת "שים שלום" אנו אומרים: "בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ. כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ תּוֹרַת חַיִּים וְאַהֲבַת חֶסֶד וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם".

ומבאר רבי שלמה קלוגר, שאנו מבקשים מה' שיברך אותנו באור פניו, בקרבתו אלינו, ומתוך שיברך אותנו בכך, נזכה בדרך ממילא לכל הברכות האחרות, "כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ" באמצעות הארת פניך, "נָתַתָּ לָּנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ" את כל הברכות – "תּוֹרַת חַיִּים וְאַהֲבַת חֶסֶד וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם".

יהי רצון שנזכה, בכל פעם שאנו חשים חסרון, לפנות אל הכתובת הנכונה כדי למלא אותו-אותנו.

אמר רבי אהרן ראטה זצ"ל, מחבר הספר הק' 'טהרת הקודש' ו'שומר אמונים', כי באותה שעה שהאדם נמצא במצב של נסיון בענין שמירת עינים וכדו', והוא מתחזק ועומד בנסיון, הרי זה זמן מסוגל מאד בשמים שיענו לתפילותיו ובקשותיו בכל הענינים שצריך להם האדם, בין בגשמיות בין ברוחניות