שני ילדים מטיילים להם כשבדרך אחד מהם מוצא שטר של 10 דולר. הוא מתכופף, מרים אותו, בוחן אותו במבט חשוד ואז זורק אותו.

שואלת אותו החבר "מדוע זרקת את השטר?"

"כי הוא היה מזוייף", משיב הראשונן בבטחון מלא.

שואל החבר, "איך אתה יודע שהוא מזוייף?"

עונה הראשון, "ראית פעם שטר של 10 דולר עם שני אפסים?!"

אחת הגישות השגויות שיש כלפי המושג "חוסר אונים" זה שהוא עלול לגרום לנו להערכה עצמית נמוכה, כאילו אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו חלשים וקטנים, לא מסוגלים לעשות כלום בכוחות עצמנו. אבל זאת שגיאה כי חוסר אונים אין פירושו שאנחנו חלשים ולא קטנים, אלא רק הסתכלות מפוקחת על המציאות וקבלה של העובדה הפשוטה שישנם דברים שהם למעלה מהיכולות שאלוקים נתן לנו.

ישנה גישה לפיה הדבר החשוב ביותר הוא ההערכה העצמית שלנו, שתהיה גבוהה ככל האפשר, כי מי שיש לו הערכה עצמית גבוהה מצליח ומי שלא - נכשל. זה המקור לכך שהורים מנסים להעביר לילדיהם את המסר שהם הכי מוצלחים והכי טובים, בלי קשר למציאות, האם הם באמת כאלו או לא. הגישה הזאת התפתחה כגישת נגד לנוקשות בחינוך ולהורים שהורידו את ההערכה העצמית של ילדיהם והרסו אותם במו ידיהם. אבל היום מקובל שהערכה עצמית גבוהה שאין לה על מה לסמוך גם היא בעייתית מאוד, כי הילד גדל בעולם מפונטז, וכשהוא נתקל בקשיים הוא לא מצליח להתגבר עליהם כי חינכו אותו שהוא הכי מוצלח והכי טוב, מה שלא תמיד מסתדר עם המציאות המורכבת יותר.

לכן, מדברים היום על "יעילות בעצמי" במקום על "הערכה עצמית". ההבדל הוא בכך שיעילות עצמית זה משהו שמחובר למציאות, כיון שהאדם מרגיש שהוא יעיל במקום שבו יש לו את היכולות, ולעומת זאת יודע שיש דברים שבהם הוא פחות יעיל. למשל ילד שלא מצליח בלימודים, בגישת "הערכה עצמית" ההורים ימשיכו לספר לו שהוא נורא חכם ומוצלח, אבל בגישת "יעילות עצמית" יסבירו לו שלא תמיד כולם מצליחים בלימודים, אבל יש לו כשרונות אחרים ובהם הוא מוצלח ולכן הוא יכול להצליח מאוד בחיים עם ישתמש בכישורים האלו בצורה יעילה.

או במילים אחרות: הערכה עצמית גבוהה מידי היא בעייתית, והערכה עצמית נמוכה מידי גם היא בעייתית, ולכן מה שאנחנו מחפשים זאת הערכה עצמית ריאלית. להכיר את המעלות שלנו וגם את המגבלות שלנו, ואז לעשות שימשו במעלות שלנו ולמצוא דרכים להתגבר על המגבלות שלנו.

וזה בדיוק המושג "חוסר אונים" שפירושו הסתכלות מעשית על המציאות, לא במשקפיים שמראים תמונה יפה יותר ולא מכוערת יותר אלא תמונה מדוייקת לגמרי. יש דברים שכל אחד יכול לעשות, ויש דברים שהם למעלה מהיכולות שלנו, וזה לא בושה לדעת שאני לא סופר-מן, ויש דברים שאני פשוט לא מסוגל לעשות. במקום להמשיך לחיות בסרט שאני כל יכול ואז להתאכזב כל פעם מחדש כאשר אני נתקל במציאות עצמה, אני יכול להסתכל ולשאול את עצמי שתי שאלות: א. מה אני יכול לעשות כדי להתגבר? ב. מה למעלה מכוחותיי? מה שאני יכול לעשות כדי להתגבר - זאת חובתי לעשות ולהשקיע, ומה שלמעלה מכוחותיי - עליי לקבל את זה ולראות איך אני יכול להתמודד בכל זאת בדרכים עוקפות ובפניה לעזרה.

בספרות הילדים מצויה לעיתים דמות מרכזית, שהפכה באמצעות אבקת קסמים, שיקוי פלא וכיוצא באלה ל"רואה ואינו נראה". המצב המיוחד בו שרויה אותה הדמות, מאפשר לה לבצע מבצעים מסובכים, וגם לחולל תעלולים שונים, שהחוזים בהם משפשפים את עיניהם בתדהמה...

במשך השנים הארוכות בהן באה ההתמכרות שלי לתאווה לידי ביטוי פעיל, שיחקתי מבלי משים בתפקיד דומה. אני לא יודע מה חשבתי לעצמי, אבל הייתי סמוך ובטוח שלא שמים לב לשימושים הבלתי פוסקים שלי בתאווה. שאני "לא נראה".

להלן כמה דוגמאות:

אף אחד מבני הבית בו התארחתי, הישנים והערים, לא שם לב שאני מדליק טלוויזיה בשעות הלילה המאוחרות (המשכתי לחשוב כך גם לאחר שאחד מהם, איש חינוך במקצועו, פנה אליי בעדינות ואמר שבשעות מאוחרות בלילה יש בטלוויזיה לפעמים דברים לא כל כך ראויים...).

גם אף אחד מאנשי בית המדרש בו אני לומד, לא הריח מעולם את ריח השז"ל החריף, הספוג דרך קבע בבגדיי ובכפות ידיי. "הם לא מריחים את זה", טענתי בתוך תוכי בלהט, "וגם אם כן, הם לא יבינו ריח של מה זה. הם בטח יחשבו שזו זיעה או משהו כזה..."

כשאני נכנס לחנות אינטרנט בתשלום למשך שעות, המוכר בשום אופן לא מעלה בדעתו שאני שם בשביל "זה". הוא לבטח מבין שאני שם בענייני עבודה או משהו, ושיש לי המון מיילים לבדוק. הרי ארשת החשיבות הנסוכה על פני כה משכנעת... והיא נשארת כך גם כשאני חוזר שוב לאותו מקום, וגם כשאני קונה כרטיס נוסף לאחר כמה שעות...

גם הגולשים האחרים בחנות שאני "רואה" בוודאות בעיניהם המסוממות שכנראה הם גולשים בפורנוגרפיה, לא מעלים בדעתם את המחשבה הפרועה שאני כזה. אני הרי עושה את זה טוב. באלגנטיות. לא כמוהם. כמה פעמים אפילו חשבתי להציע להם עזרה...

(לא, לא עזרה בהמלצה על אתרים או מילות חיפוש , עזרה באיך לצאת מזה. לי עצמי לא היה באמת מושג איך, אבל לא הצלחתי לראות זאת, כי "זו הרי הפעם האחרונה שלי ואחר כך אהיה נקי לעולם ועד").

עקבות מעולם לא השארתי. תמיד, בעקביות יוצאת מן הכלל, מחקתי היסטוריה וסילקתי מהשטח את כל הממצאים המחשידים. כך לפחות חשבתי. הרגשתי כל כך "מוכשר" בהעלמת העקבות, שחשבתי שיש לי מיומנויות שלא היו מביישות פורץ בעל שם... (לא הבנתי שמתוך מאות ואלפי פעמים, הגיוני מאוד ש"אפספס" לפחות פעם אחת... אצלי באופן אישי, רק לאחר למעלה משנה של נקיות, נודע לי על מישהו שנתקל בעקבות שלי לפני שנים רבות ומאוד נפגע מכך).

לאמיתו של דבר, לאורך כל הדרך, הייתי כנראה ההיפך הגמור. לא "רואה ואינו נראה" הייתי, אלא דווקא "נראה ואינו רואה". אנשים אינם טיפשים (למרות שאני נוטה לחשוב שהם כן), ורבים מהם, מן הסתם, שמו לב לכך שמשהו לא-טוב קורה איתי, אבל כתוצאה מהריכוז העצמי הגבוה שלי כלל לא הייתי מודע לכך.

"אובססיה בקשר לעצמי היא גישה וכוח רוחניים שליליים. אף שאנשים מבחוץ אולי לא יראו זאת כך, בני-הזוג שלנו,

הילדים, עמיתינו לעבודה, חתולים וכלבים יודעים אחרת. אובססיה עצמית מדיפה ריח רע לכולם חוץ מאשר לאדם האובססיבי עצמו" (הספר הלבן, עמ' 52).

התחושה הזו, שכולם סביבי עיוורים ומטומטמים, היא חלק בלתי נפרד מהמחלה שלי, מהבועה, מחוסר היכולת לראות נכוחה את המציאות. המחשבה ש"לא יקרה לי כלום, ואף פעם אף אחד לא יתפוס אותי", היא מאוד מסוכנת בשבילי. היא מנציחה את הבעיה, וגורמת לי שלא לחפש פתרון בלהט המצופה מאדם במצבי.

אם אני באמת מחפש הגדרה מדויקת של הראייה שלי, אוכל אולי למצוא אותה בספר הלבן:

"איננו יכולים לראות את האמת על עצמנו, כי אנחנו אבודים בתוך עצמנו. ולמשך זמן מה (אפילו לאחר שהצטרפנו לתכנית ההחלמה, וכל שכן לפני כן. טהרני), אנחנו סובלים מ: ראייה צרת-אופקים, מקוצר-ראייה, רוחק-ראייה, אי-מיקוד בראייה, או מכל הבעיות האלה יחד. הכל חוץ מראייה תקינה. בדרך כלל, דרוש לנו מבט רך, או לא כל כך רך, במראה שמולנו" (הספר הלבן עמ' 73).

אני מאחל לעצמי ולכולם כאן להיות "רואה ונראה". להיות אדם שמנהל מערכת יחסים תקינה, בגובה העיניים (תרתי משמע), עם סביבתו. לא מנסה לשלוט, ולא מנסה לרצות.

בספר 'קריינא דאגרתא' (ח"א מכתב י"ב) למרן בעל ה'קהלות יעקב' כתב יסוד גדול, אשר יש בו לחזק ידים רפות, והוא, דכל פעם ופעם שאדם עומד בנסיון הרי זה יסייע ביד האדם לבוא אל התיקון השלם, וז"ל: הספרים הקדושים מתוך כוונה לעצור בעד החוטא כתבו בביאור עצום איך שעל ידי חטא זה נחטפים רח"ל זכויותיו [לא עצם זכיותיו אלא ההשפעה] וקיצרו לבאר צד השני דהיינו אף על פי שנכשל אדם כמה פעמים, רח"ל, מכל מקום אם לעומת זה הרבה פעמים מנצח ומתגבר על התאווה, אז באותו פעם שמתגבר על התאווה הבוערת בו באופן נורא, הרי הוא ממשיך אור הקדושה על עצמו ועל העולמות באופן קדוש מאד מאד, וחלק גדול מאד מהניצוצות הקדושות [מה שנחטף השפע להס"א] הרי הוא מוציאם ומחזירם לקדושה. ואין לשער גודל רוממות קדושת זה האדם הכובש תאוותו בזמן תוקפו, והוא אז בבחינת יוסף הצדיק.