יש לי המון מה לכתוב על ההקמה של הארגון החדש "מכורים לפורנו אנונימיים", ועוד חזון למועד, אבל כעת אתייחס רק לפרט אחד, פרט שאולי נראה שולי, אבל בעבורי הוא מרכזי מאוד.

בחוות הדעת של הרופא בספר הגדול, מופיע הקטע הבא:

"אם יש כאלה החשים, שאנו בתור פסיכיאטרים המנהלים בתי חולים לאלכוהוליסטים - נשמעים רגשניים משהו - שיבואו לקו החזית עצמו, יראו את הטרגדיות, את הנשים המיואשות, הילדים הקטנים, שיהיה הפיתרון לבעיות אלה חלק מעבודת היום יום שלהם, אפילו ברגעי שנתם, ואז אפילו הציניים ביותר לא יתפלאו שאנו קיבלנו ועודדנו את החברותא הזאת. לאחר שנות ניסיון מרובות אנו מרגישים, שלא מצאנו דבר שתרם יותר לשיקומם של אנשים אלה מאשר ההתארגנות הזו של עזרה לזולת אשר מתפתחת עתה בקרב האלכוהוליסטים."

זכיתי ובשנה וחצי האחרונות אלוקים הביא אותי להקדיש את רוב הזמן שלי לעבודה בשמור עיניך. אני מתחיל את היום שלי בהנחיה של קבוצה טלפונית שבה משתתפים כחמישים חברים - כמעט כולם חדשים בתכנית, אני עורך את המייל היומי של שמור עיניך, עונה לעשרות אימיילים, כותב בפורום ועוד. העבודה שלי בשמור עיניך היא רק חלק מהמערך הנפלא כאן, כאשר יחזקאל מנהל את כל העסק ומשקיע אין סוף כוחות ומאמצים בארגון, וידידי המכונה 'אסירותודה' מאייש את הקו החם במסירות מיוחדת.

זאת זכות לא פשוטה להיות בקו החזית, כאשר כל יום מגיעות אלינו עשרות פניות של אנשים ונשים שזועקים ומבקשים עזרה. בקו החם בלבד התקבלו בשנה האחרונה למעלה מחמש מאות שיחות! ובאימייל התקבלו אלפי פניות נוספות! אלו מספרים שלא ייאמנו. אבל לצד הזכות הגדולה זאת גם אחריות, ולכן לא עובר יום שאנחנו כאן בשמור עיניך לא שואלים את עצמנו: מה אנחנו יכולים לעשות כדי שנוכל לעזור ליותר אנשים שסובלים?

הענין הזה של הקמת חברותא נפרדת עבור אלו שלא חצו מסך עלה מאות פעמים בדיונים, לא רק בשנה וחצי האחרונות אלא מאז שהצטרפתי לשמור עיניך. ישבנו בפגישות פנים אל פנים ובשיחות ועידה בוידאו, בטלפונים ובאימיילים, והשאלה היחידה שעמדה לנגד עינינו היתה: איך עוזרים ליותר אנשים? אף אחד לא עושה כסף מהעזרה הזאת, ואף אחד גם לא מרוויח פרסום אישי. והמסקנה שאליה הגענו כולנו - יחזקאל, 'אסירותודה' ואני - היא שהקמת PA תוכל להעניק עזרה לאנשים רבים שסובלים וכעת אין להם פתרון בנמצא.

אז אם להשתמש בחלק מהדברים שד"ר סילקוורט כתב, אפשר לומר כי "אם יש כאלה החשים, שאנו נשמעים רגשניים משהו - שיבואו לקו החזית עצמו, יראו את הטרגדיות, את הנשים המיואשות, שיהיה הפיתרון לבעיות אלה חלק מעבודת היום יום שלהם, אפילו ברגעי שנתם, ואז אפילו הציניים ביותר לא יתפלאו שאנו קיבלנו ועודדנו את החברותא הזאת. לאחר שנות ניסיון מרובות אנו מרגישים, שלא מצאנו דבר שיכול להועיל יותר לשיקומם של אנשים אלה מאשר ההתארגנות הזו אשר מתפתחת עתה בקרב המכורים."

רבים מתארים שהרגשה לאחר נפילה היא בדרך כלל קשה מאוד. האדם חווה כישלון אישי, אבל מעבר לזה מתלווים לנפילה רגשות נוספים שגם הם מאוד לא נעימים ובראשם אשמה ובושה, וגם פחד ובדידות. קיימת תחושת אשמה על כך שלא עמדנו בהבטחות שהבטחנו לעצמנו כל כך הרבה פעמים; שלא נחזור לשם פעם נוספת, אנחנו מרגישים בושה גדולה מפני עצמנו ולא מסוגלים להסתכל במראה, ואנחנו מרגישים גם פחד, מה יקרה אם אנשים אחרים יגלו מה עשינו, איך הם יסתכלו עלינו ומה יקרה לנו במצב כזה. כל המצב הזה מוביל לבדידות גדולה בתוכנו פנימה, כך שגם אם יש לנו הרבה חברים, אנחנו מרגישים עמוק בפנים בדידות כי אנחנו יודעים שהסוד הגדול שאנו מסתירים הוא רק בינינו לבין אלוקים.

הרגשות הללו, כל אחד בנפרד וכולם ביחד, הם רגשות שקשה מאד להתמודד איתם. אף אחד לא אוהב להרגיש אשמה ובושה, ובוודאי שכל אדם מנסה להימנע ככל האפשר מתחושת בדידות. לכן, ברגע שאחרי הנפילה, כאשר התחושות האלו כל כך חזקות, הדבר הטבעי ביותר עבורנו הוא לעשות הכל כדי להדחיק אותם, להתעלם מהם ולשכוח אותם. אנחנו מיד מבטיחים לעצמנו שזאת הייתה הנפילה האחרונה, מחליטים שממחר אנחנו מסתערים על כל מה שאנחנו יכולים כדי לפתוח דף חדש, וממשיכים הלאה בחיים.

אבל התחושות האלו לא נעלמות, הן פשוט נקברות עמוק עמוק בתוכנו, וממשיכות ללוות אותנו גם הלאה. מחקרים מוכיחים שאנשים מוכנים לעבור הרבה ואפילו לסבול כאב, על מנת שלא להרגיש בדידות, וזה בדיוק מה שקורה לנו. אנחנו לא באמת משתמשים בהם בצורה בונה, ולכן לא רק שהם לא עוזרים לנו אלא שהם גורמים את הפעולה ההפוכה ממה שהיינו רוצים: הם אלו שמכינים את הקרקע לנפילה הבאה. הרי אחת הסיבות בגללן אנחנו נגררים שוב ושוב לנפילה היא בגלל הרצון לברוח מהתמודדות ומקשיים, אז כאשר יש לנו קשיים שנגרמים מהנפילות עצמן, מה אנחנו עושים? בורחים שוב לנפילה נוספת! זאת הסיבה שבגללה יש פעמים שאנחנו נופלים פעם אחר פעם בשרשרת של נפילות, כי אחרי הנפילה אנחנו מרגישים רע ורוצים להפסיק את ההרגשה הזאת, והדרך שאנחנו מכירים היא באמצעות בריחה אל נפילה נוספת.

איך אפשר להפסיק את המעגל הזה? על ידי כך שנבין ונפנים שהאשמה, הבושה והבדידות הם רגשות טבעיים ואנחנו צריכים להתמודד איתם, אבל לא באמצעות בריחה אלא באמצעות שינוי כיוון. במקום לשקוע בתוך רגשות האשמה והבושה, אנחנו מבינים שההתמודדות שלנו לא פשוטה ולא קלה, ואם אנחנו רוצים להפסיק אותה, אנחנו צריכים להסתכל על עצמנו במראה בלי אשמה ובלי בושה, ולשאול את עצמנו מה אנחנו יכולים לעשות כדי לא להגיע למצב הזה פעם נוספת.

ניקח כדוגמה את הבדידות. אחרי הנפילה אנחנו מרגישים שאם מישהו היה יודע מה עשינו, הוא לא היה רוצה להיות איתנו בשום קשר. ההרגשה הזאת טבעית, אבל אנחנו יכולים לעשות בדיוק את ההפך: לא לברוח מעצמנו ומכולם, אלא למצוא מישהו שיבין אותנו ולספר לו על ההתמודדות שלנו. אם נמצא מישהו שנוכל להיות פתוחים איתו לגבי הקושי שלנו, נוכל גם לנטרל את תחושת הבדידות ומעגל הקסמים יתחיל להתפרק. אם לא נתבייש ונרגיש אשמים אלא ניקח אחריות על מה שאנחנו יכולים לעשות, לא נמשיך להזין את המעגל הזה אלא נתחיל לצאת ממנו.

רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל כותב בספרו 'צדקת הצדיק' (אות מ"ט) דברי עידוד וחיזוק והוא מחדש כי דוקא במה שהאדם מתמודד ביותר, בזה הוא מסוגל לבוא אל התיקון השלם, להיות זך ונקי בתכלית. וז"ל: כל אחד ידע שבמה שיצרו תוקפו ביותר, הוא כלי מוכן לאותם דברים ביותר, להיות נקיים וזכים אצלו. ובדברים שהרבה לפשוע בהם, ידע שהוא כלי מוכן להיות דייקא באותו דבר נקי ובר לבב.

פלאי פלאים. איזה דברי חיזוק ועידוד. נפל האדם בחטא, פעם אחר פעם, עד אשר הרבה לפשוע, לא רק שלא אבדה תקותו, אלא, אדרבה, בזה דוקא הוא כלי מוכן לעלות ולהתעלות מעלה מעלה, עד לכדי היותו נקי וזך.