אתה מוזמן להשתתף בכנס השנתי השישי של שמור עיניך, שיתקיים בעז"ה השבוע, ביום רביעי, כ"ז אדר, 14 למרץ, בשעות הערב, בירושלים.

השנה יתקיים הכנס במתכונת מיוחדת, בהשתתפות רבנים ואנשי מקצוע מהשורה הראשונה:

הרב יהושע שפירא - ראש ישיבת רמת גן, איתן אקשטיין - מנכ"ל רטורנו, ד"ר תמיר לאון - אנתרפולוג יישומי, בני יעקב - יועץ ומנחה בתכנית החלמה, פיני איינהורן - מלך הקומזיצים.

שים לב: הרישום כעת במחיר מסובסד בסך 20 ש"ח. לאחר מכן המחיר הוא 50 ש"ח. אנא, הקדם להירשם.

כל הפרטים והרישום, באתר הכנס בכתובת: www.kenes.co

אם אני צריך לבדוק איפה השינוי הכי מהותי בגישה שלי אל התאווה, זאת תהיה משימה לא פשוטה בכלל. הרבה מושגים חשובים נכנסו לחיי, מי מהם בסערה ומי מהם בהתגנבות יחידים, ויחדיו הם חוללו את השינוי.

ובכל זאת, למרות שישנם הרבה שינויים, אני מוצא את עצמי חוזר אל אחד מהם שוב ושוב. המדובר בהבנה וההכרה בכך שאף אחד לא יציל אותי ואף אחד לא יעשה עבורי את העבודה. לא הרב, לא הפסיכולוג, לא הלימוד והתפילה, לא אשתי, לא הקבוצה ולא הספונסר. (האמת היא שגם אלוקים לא יעשה עבורי את השינוי אלא אם כן הוא יראה שאני לוקח אחריות על עצמי אבל זה נושא אחר).

בעצם, הגישה הזאת לפיה מישהו יעשה עבורי את העבודה, מגיעה מאותו מקום חולה של הנפילות בעצמן. בעולם הפנטזיה של התאווה, יכולתי לשרוף אין ספור שעות מרותק לחיפוש של אותו רגע "מושלם", שכאשר אמצא אותו - יבוא מנוח לנשמתי. אבל גם כאשר מצאתי את אותו רגע, המשכתי מיד לחפש הלאה, כי ברגע שהגעתי אליו הוכיחה לי המציאות שאין דבר כזה ואף אחד לא יכול לעשות אותי מושלם ולעבוד עבורי. אז המשכתי לחפש - ולברוח.

כך היו נראים הצעדים הראשונים שלי בהחלמה. בהתחלה פניתי לפסיכולוג, אבל הפניה היתה מעורבת עם תחושה ותקווה שסוף סוף יהיה מי שיבצע את העבודה עבורי. כן, אצטרך להגיע לפסיכולוג, לדבר ולעשות מה שהוא אומר אבל את הוא זה שיקח את האחריות. התקווה שקיננה בי היתה שסוף סוף, אחרי עשרים שנים, יהיה מישהו שיקח ממני את המאבק המתיש הזה עם התאווה. אחר כך הגעתי לקבוצות ומיד חיפשתי ספונסר - חבר ותיק יותר שילווה אותי ויעזור לי. בתוכי חיפשתי בעצם מישהו שיעבוד עבורי. כאשר יהיה לי קשה, הוא זה שיגיד לי מה לעשות ולי יישאר רק לבצע את הדברים.

אבל היום אני יודע שאין דבר כזה. הספונסר יכול לכל היותר להציב מולי את המראה ולספר מה עבד בשבילו כאשר היה במצבים כאלו, אבל את העבודה אני חייב לבצע לבד. אף אחד לא צונח יחד איתי מהמטוס. אכן בקבוצה מלווים אותי עד לרגע שאני עומד בפתח לקראת הקפיצה אבל את הקפיצה ופתיחת המצנח אני חייב לעשות לבדי.

ולמרות הכל, ביחד עם כך שדורשים ממני לקחת אחריות על עצמי, את האחריות אני מותיר בידיו של אלוקים.

גיליתי את אחד מפגמי האופי שלי דרך השם שלי "אריה", זו היא מחלת הפרפקציוניזם שבעבורה צנחתי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, וכעת אני מודע לכך שכדי לעלות בחזרה עלי להשלים עם המצב שטוב לי לחיות כל חיי בדרך ממוצעת שאני מכנה אותה "כלב חי" מאשר להמשיך עם מחלת הפרפקציוניזם שדורשת ממני להיות דווקא האריה הכי מושלם, וגורמת לי לחיות תמיד בהרגשה שעד שאני לא 100% אני 00.

לשם טיפול בפגם האופי הזה נברתי מעט וזהו מה שהעלתי בחכתי.

פרפקציוניזם זהו שם מחלה פסיכולוגית [בעברית שְׁלֵמוּתָנוּת], שבה האדם מרגיש צורך עז להיות מושלם הכי חזק בעולם כמו אריה ולא רק להיות מצוין. מחלת הפרפקציוניזם מובילה את האדם לדימוי עצמי נמוך, כי כל זמן שהוא לא מצליח להיות ממש הכי מושלם אזי הוא בעיני עצמו נחשב כמת. ומכאן הכותרת שבחרתי ממאמריו של קהלת "כֶּ֤לֶב חַי֙ ה֣וּא ט֔וֹב מִן־הָאַרְיֵ֖ה הַמֵּֽת", כי עדיף לו לאדם לחיות כל חייו ככלב והעיקר שיחיה מאשר יחלה במחלת הפרפקציוניזם ויהיה או אריה הכי מושלם או נבלה מתה.

הבעיה היא כי הפרפקציוניסט לעולם לא יחוש סיפוק ממאמציו, שכן לתפישתו הוא לעולם לא יעשה מספיק. הוא פועל באופן כפייתי למימוש יעדים בלתי-אפשריים, וכל הדימוי העצמי אצלו נגזר ממונחים של תפוקה והישג. הפרפקציוניסט מתרברב תמיד בדבר שלמותו, והוא נמנע ממצבים בהם הוא עלול להצטייר כלא-מושלם, והוא חסר יכולת לתאר מקרים שבהם הוא התנהג בחוסר-שלמות.

לפרפקציוניזם אמנם יש פן חיובי, הוא עשוי להניע בני אדם אל עבר הישגים כבירים ולספק להם מוטיבציה לעמוד איתן בפני מכשולים. כמו למשל המסירות שמדרבנת מלחינים להמשיך וללטש את יצירתם עד שזו משתווה לצלילים הנפלאים שהם רואים בדמיונם, והעקביות שמרתקת אמנים גדולים לכני הציור, אך הפן השלילי שבו חמור מאוד, כי הוא גורם לדחיית מטלות כי עד שיודע הפרפקציוניסט איך לבצע את המטלה על הצד הטוב והמושלם ביותר הוא פשוט לא מבצע אותה, וכן לפרפקציוניסט במקום העבודה תהיה לו תפוקת עבודה נמוכה, שכן הפרפקציוניסט מבזבז המון זמן וארנגיה על עיסוק בפרטים טפלים של מטלות או פרויקטים, דבר זה גורם אצלו לדכאון וחרדה ודימוי עצמי נמוך. סימפטומים מוכרים של פרפקציוניזם בלתי מרוסן כוללים תחושה שאתם ורק אתם מסוגלים לבצע את העבודה כראוי, ולכן עשויה להיווצר בעיה שאין באפשרותכם לסיים משימה עד שהיא אינה כליל השלמות, מה שעלול להוביל לאי עמידה בתאריכי יעד החשובים לבוס שלכם.

דרך הטיפול במחלת הפרפקציוניזם היא על ידי העידוד להציב יעדים ברי־השגה ולהתמודד עם הפחד מכישלון ומפחד מפני הופעה בפני אחרים כנכשל. וזה על ידי שיתוף אחרים בתוצאת עבודה שאינה גמורה. ויש כמה פתגמים שיכולים לעזור, (חלק ממקורות מחז"ל הם פירוש שלי לצורך הענין) כמו: "אַל־תְּהִ֤י צַדִּיק֙ הַרְבֵּ֔ה וְאַל־תִּתְחַכַּ֖ם יוֹתֵ֑ר" (קהלת ז, טז), והנה טוב מאד זה מלאך המות (בראשית רבה ט, י), מן הזהירות שלא תרבה להזהר (הקדמה לחובות הלבבות), ויש פתגם בלועזית Best is the enemy of the good [תרגום: הטוב מאוד הוא האויב של הטוב].

וכן למדנו מיוסף שזוהי משימת כלל ישראל באופן מיוחד בתקופה שלפני הגאולה העתידה, ה"ה דורינו דור עקבתא דמשיחא. דהרי כל פרט שזכה בו יוסף הצדיק במלוכה, קדם לו נסיון בעניני קדושה. וכך איתא במד"ר (בראשית צ' ג') אמר רשב"ג יוסף משלו נתנו לו, פיו שלא נשק בעבירה – ועל פיך ישק כל עמי, גופו שלא נגע בעבירה – וילבש אותו בגדי שש, צאוורו וכו', ידיו וכו', רגליו וכו', מחשבה וכו' ע"ש. וכתב במדרש תנחומא (סוף פר' ויגש) כל מה שאירע ליוסף אירע לציון וכו' ומה שאירע ליוסף טובות אירע לציון טובות וכו' יעו"ש בפרטות, ואיירי שם גם על הגאולה העתידה.