|
כאדם שהשתמש בתאווה כל כך הרבה שנים ועדיין שמר על חזית חיצונית של נורמלי, אני יכול לקבל תעודה של שקרן מקצועי. לא קל להיות שני אנשים בגוף של אדם אחד, וזה עוד בזמן שאני לא סובל רשמית מפיצול אישיות. העמדת הפנים הבלתי אפשרית הזאת אחרי כל נפילה, כמו גם כל השקרים לפני ואחרי הנפילה הפכו אותי לאמן השקרים. וביחד עם זה, ישנו שקר אחד שהוא החביב עליי מכולם.
השקר שאני מספר לעצמי כמובן (על מי עוד אני אני יכול לשקר?) שאם רק אשתי היתה יפה יותר - הכל היה בסדר. תמיד חשבתי שאשתי יפה, אבל ברור שיש נשים יותר יפות, ואולי זה כל מה שחסר לי בחיים. כעת בהלחמה אני מוצא את השקר הזה בגירסא מעודנת יותר והוא מופיע כאשר בזווית העין אני רואה אישה עם בגד מסויים ומחשבה מהירה חולפת במוחי שכזה בגד בדיוק אני צריך לקנות לאשתי... (הסאב טקסט כאן הוא שאם היה לאשתי את הבגד הזה לא הייתי רוצה להסתכל על נשים אחרות ולא הייתי צריך להיכנע).
(אגב, השקר הזה בגירסא לרווקים אומר שאם רק הייתי נשוי הכל היה בסדר ואני נופל פשוט כי אין לי אישה, אבל זה ענין אחר לזמנים אחרים).
איך מגלים שזה שקר? במקרה שלי זה עבד בצורה די פשוטה: קודם כל הפסקתי את השימוש בתאווה בלי תנאים מוקדמים, ורק אחר כך הסתבר שלשקר אין רגליים. כי בזמן שאני מסטול מתאווה, אני באמת יכול להיות משכונע בכל דבר לא הגיוני, כולל להאמין בכך שהתאווה תפתור לי את הבעיות או שכל מה שחסר לי בחיים זה להתחתן עם דוגמנית (ואז לחפש דוגמנית אחרת יותר יפה).
ואז, אחרי שהדי התאווה התחילו להתפזר ממוחי, התחלתי לראות את ההבדל בין חיבור לבין פנטזיה. חיבור אמיתי בין שני בני אדם לא הוא ההיפך הגמור מהפנטזיה שהיא למעשה ניתוק מעצמי ומאשתי. בחיבור אני יכול לראות את כל הדברים היפים שיש בי ואת כל היופי שיש באשתי ולהתחבר אליה כבן אדם, ואילו בפנטזיה אני בונה לעצמי דמות דמיונית שבאמצעותה אני מתנתק מכל העולם וכמובן מתנתק מאשתי.
הסתבר שהתאווה לא רוצה יופי ולא אסטתיקה כפי שהיה נדמה לי אלא רוצה אותי עבד. התירוץ היה שאשתי לא מספיק יפה, אבל אם הייתי מתחתן עם מלכת היופי, אז הייתי ממשיך לחפש נשים יפות אחרות. אז אצלי המחלה הממארת הזאת שיגעה אותי ושיגעתי את אשתי עם דרישות מטורפות שהיו אמורות להפוך אותה למלכת החלומות מהפנטזיות שלי, ולא הבנתי שזה לא יעבוד כי זה בכלל לא מה שאני מחפש. חיפשתי תאווה, ולכן גם אם אשתי היתה נראית בדיוק כמו בפנטזיה שלי - זה לא היה מספק אותי והייתי ממשיך לפנטז הלאה.
כשהפסקתי את הפנטזיה גיליתי חיבור וגיליתי אושר. גיליתי יופי פנימי שמקרין החוצה, וגיליתי שחיבור אמיתי נעשה בין שני אנשים ולא בין שתי דמויות פנטסטיות שלא קיימות. והחיבור הזה הוא אפשרי ומדהים, לעומת הניתוק הבלתי אפשרי והמכאיב.
|
